אהבה שלנו כהורים אינה תלויה בדבר. האמנם?

עד כמה אהבה יכולה להיות אהבה ללא תנאים? את מי בעצם אנחנו מעזים לאהוב אהבה כזו? תחשבו רגע. בטוחה שרובכם עניתם שאהבה ללא תנאים היא אהבה לילדים שלנו. האמנם? יהיו ביניכם שיגידו איך היא מעיזה לפקפק בזה ואולי יהיה מישהו אחד שיסכים איתי, יסכים לפחות להתבונן בשאלה הזו בעיניים ביקורתיות יותר. 

אני בטוחה שלי כמו לכם, קשה יותר להתבונן באהבתנו התלויה בדבר בילדנו ולכן אני מזמינה אתכם לפגוש את הילד שבכם. אני פגשתי אותה היום, לא נהנתי כל-כך לראות אותה. האמת היא היתה נראית לי אבודה קצת, הלוואי והייתי יכולה להציל אותה, אבל אין בי את החמלה הנדרשת לכך. לא כרגע. ניסיתי לשאול אותה אם היא מרגישה אהובה, אהבה כזו שלא תלויה בדבר, אהבה כזו שלא משנה מה תעשה ימשיכו לאהוב אותה תמיד, רק על מי שהיא. היא לא ענתה, רק הסתכלה בי בעיניים החומות והלחיים האדומות שלה במבט אובד.

אין לי תשובות לתת לכם, אבל יש לי הרבה שאלות. האם תמשיכו להיות אהובים ללא תנאי אם תשברו את הכלים? האם ימשיכו לאהוב אתכם גם אם עשיתם משהו רע. ממש רע. האם ימשיכו להסתכל בכם בעיניים מכילות ואוהבות גם אם פרצתם גבולות ואפילו טאבו אסור. התשובה שכולנו רוצים לענות היא 'כן' אהבה של הורים אינה תלויה בדבר, אבל אולי בכל זאת תתבוננו שוב. בכם. בילד שבכם. ואז שקצת תרפו תסתכלו על הילד שלכם.

אני תמיד אומרת לבנותיי שלא משנה מה הן תעשנה אני אוהב אותן עד בלי די. זה נכון אני באמת אוהבת אותן עד בלי די, אבל ללא תנאים? אני מצפה מהן להרבה דברים. האם האהבה שלי תלויה בכך? כואב לי בגוף אפילו לחשוב אחרת. חשבתם פעם למה ילד מרגיש שלא אוהבים אותו כשכועסים עליו? למה הוא מרגיש לבד כשהוא איכזב אותנו? למה אנחנו, שנשבענו לאהוב אותו תמיד ללא תנאי לא מצליחים להעביר לו את התחושה הזו.

היום הבנתי שכדי שאני אצליח במשימת חיי עליי להציל את הילדה ההיא שפגשתי. זו היתה רק התחלה, אבל יש לי הרגשה שיצאתי למסע.

איך להכין קופסת הפתעות בריאה לגן.

לא כתבתי כמעט כל החודש, והיו עניינים,שלא תחשבו שהיה פה רגוע. אבל החופש ממש עוד רגע נגמר ומבטנו למחר. אין ספק שההתרגשות בבית עולה וגוברת.

ואם חשבתם שהמשימות שלנו מסתיימות כשהשנה מתחילה, הרשו לי להזכיר לכם שהמצב הוא בדיוק להפך. וכבר מחר עומדת בפניי משימה חדשה, עד עכשיו היתה הזנה בגן ועד שהנושא הזה יסתדר, עליי להכין קופסת אוכל לגן של תמר.

אתם כבר מכירים אותי, ויודעים שהראש שלי התמלא במחשבות. אחת המחשבות היתה זכרון ילדות שלי. הסנדוויצים שלי היו הכי מושקעים שיש, כל עוד אבא שלי הכין אותם, ברגע שנגסתי באחד כזה שמכיל רק מרכיב אחד, ידעתי מבלי להסתכל שהיום אמא קמה מוקדם. התפקיד הזה היה שייך לאבא שלי והוא עשה זאת נאמנה. (גילוי נאות, הוא היה מכין לי כריכים מושקעים עד גיל מאוד מאוחר) אמנם אמא שלי היתה אחראית על הבישולים אבל בכריכים פינתה בכבוד רב את מקומה לאבא שלי. והוא עשה זאת מצויין, לפעמים כשהוא בא לבקר, הוא עדין מביא לי כריך כזה מושקע עם כל מיני הפתעות בפנים.

האמת, תומר התנדב להכין את הכריכים, הוא באמת טוב בזה יותר ממני. אז אולי בעצם אפנה לו את הבמה? ובאמת כל יום לגוון בכריך? אני כנראה יותר דומה לאמא שלי פה. אז החלטתי, הוא יכין את הכריכים ואני את העטיפה. הכרתי פעם אבא שכתב לבת שלו כל יום חמשיר חדש שהמציא, כשעוד לא היו לי ילדים רציתי להיות כמוהו. אבל מכיוון שאני עדיין בחופש, התפניתי להכין לתמר אוכל למחר (או לפחות לתכנן מה יהיה שם, היא תאכל טרי, אל דאגה).

אבל בגלל שבכריכים רגילים אני לא משהו, החלטתי לפנק בקופסה מגניבה מלאה באוכל שעושה חשק לאכול אותו. ראיתם פעם ילד שיסרב לאכול כוכב? (אפילו אם זה קולורבי).

אני תמיד אומרת שהכל עניין של איך את מגישה את זה. 

אז חשבתי שלמרוח גבינה על לחם יהיה רגיל מידי, מה גם שתמר רגילה להכין לעצמה את הכריך, החלטתי להמשיך ולתת לה את העצמאות הזו. איך עשיתי את זה, אתן לתמונות לדבר.

רק אקדים ואומר, נכון זה דורש קצת יותר זמן אבל בעיניי שווה את זה. 

1. בחרו קופסה יפה.

2. חתכו את הלחם בצורה מגרה, בעזרת חותכני עוגיות גדולים.

3. לקופסה הכניסו גבינות אהובות על הילד. 
    אני בחרתי אצבעות גבינה צהובה של עמק וגבינה צפתית של תנובה
    ובצנצנת הקטנה, גבינה לבנה, זו עם הבית.
    חתכו ירקות בצורות קטנות, גם כאן בעזרת חותכני עוגיות.  
    הוסיפו כפית כדי שיוכלו למרוח (לגדולים יותר, אפשר סכין)

4. הוספתי גם משקה תות יופלה, שיהיה לה מרענן וטעים. 

מבט מלמעלה 

 5. ארזו הכל

6. הוסיפו פתק חמוד

7. בתאבון 

אז שתהיה לכולנו שנה נפלאה וטעימה מלאה בסיפוק ואהבה. 

שלא יתפסו אותך בלי. רשימת מכולת הכרחית למסיבה.

חודש יומהולדת, כבר כתבתי על זה. פעמיים. אבל עכשיו להפקה האמיתית. אחרי שהוחלט שחוגגים, כי אני פשוט לא יכולה אחרת, קבעתי תאריך וזהו בערך. מוזר ולא מתאים לי ממש. לא היה לי מיקום, לא שלחתי הזמנה מעוצבת, לא הזמנתי דברים מ e bay והגרוע מכל!  לא היה לי קונספט. לא )רציתי לזרום על יומולדת נסיכות אז פשוט לא שאלתי לדעתן של הקטנות השנה. החלטתי שספונטני ושל פעם זה מה שיתפוס חזק הפעם. אז החלטתי, אבל החלטות לחוד ומציאות לחוד. כי שהלכתי לקנות כלים חד פעמיים, הקונספט פשוט קרא לי. והוא היה מגניב מאי פעם, בעיניי לפחות, וזה הרי מה שחשוב.

אל תגעו לי בעוגה

מכירים את הבקשות האלו בכל מיני אירועים של הגן "ללא אחים". מהי התגובה הראשונה שלכם לעניין? האם אתם מההורים שישר מתעצבנים, כי איך בדיוק אמצא בייביסיטר בשעה 17 ביום ראשון, האם אתם מאלה שלמרות שזו הבקשה של הגננת, מתעלמים ומגיעים לגן בהרכב מלא פלוס פלוס. או שאתם מבינים את המקום שאליו חותרת הגננת ומראש לא התכוונתם להביא אותם. מה קורה כשלא נאמרה בקשה כזו, אך ההחלטה היא שלכם, את מי אתם שמים במרכז? את הנוחות שלכם? את הנוחות של הילד? ועל איזה ילד בכלל אני מדברת? החוגג? הנספח?

יומהולדת יש רק פעם בשנה

עוד רגע וזו הפעם ה- 33 שאני חוגגת יומהולדת. חוגגת זו המילה שנבחרה לציין את המאורע הזה, מילה מחייבת בפני עצמה שהרי חגיגה פירושה :

1. קִיּוּם מסיבה לציון חג או אירוע משמח

2. מסיבה או טקס שמח

3. מאורע מלא פעילות והתרגשות; פסטיבל.

4. הִתְהוֹלְלוּת, הֲלִילָה

5 מצבים שהיית רוצה להיות לא אמא של...

השעה 5 ורבע בבוקר, קול של בכי נשמע מהחדר הסמוך, מציצה בשעון ומסרבת לקבל את השעה שנגזרה עליי לקום בה. יודעת מראש שזה קרב אבוד ושכמעט בלתי אפשרי לשכנע אותה שעדיין לילה, כשהשמש כבר הפציעה לה והציפורים מצייצות ו/או אוכלות לכולנו את הראש.

איה, אאוץ' ואווה - הגרסה המלאה

אני חושבת שכתבתי על הנושא הזה את מרבית הפוסטים שלי, בכל זאת הבלוג שלי גם מתהדר בשם הזה.

תחשבו על זה, מילה בת שתי הברות שמכילה בתוכה את כל העולם. ואפילו קצת יותר. כשהתינוק שלך נולד אומרים לך : "מזל טוב את אמא!"  אבל מתי באמת הרגשת כך. מה נתן לזה את התוקף הכי חשוב בעינייך?

יש דבר כזה? גיל שנתיים הנורא !

כהורים תמיד אומרים לנו להימנע מהשוואות בין הילדים. אז אומרים, מי מאיתנו באמת מצליח לא להשוות? אנחנו משווים מבלי לשים את תשומת ליבנו על הדבר. אנחנו משווים את עצמנו לשכן לידנו - הדשא שלו ירוק יותר. אנחנו משווים את הילדים הנפלאים שלנו, לילד הצעקני של השכן (או להפך). ואפילו, כן גם זה קורה אצל הטובים ביותר, אנחנו משווים בין הילדים עצמם. אז מה קורה אם הילד הראשון עשה הכל לפי הספר ואפילו הקדים אותו ולא השאיר לנו מקום לספק, לשאילת שאלות, להתלבטות, לצורך להתייעץ, מה קורה אם אחיו לא כזה?

7 משפטים שכולנו אומרים לילדנו

פעם היתה פרסומת כזו ששאלה אם שגרה זה רע? זוכרים אותה? גם אני לא כל-כך, היא היתה לקפה או משהו בסגנון, אבל אני כן זוכרת את השאלה הזו, שהדהדה בראשי שנים אחר כך.  למרות שאנחנו בעיצומה של החזרה לשגרה, אני רוצה, ברשותכם, להתעכב על היציאה מהשגרה, על כל הביחד הזה שהיה פה עד לפני רגע. היחד הזה הוא באמת מבורך. הוא גם מתיש ומעייף ולעיתים מוביל אותנו אל הקצה, אבל בסך הכל הוא מעניק הזדמנות ליצור חוויות משותפות, כמו שאף שגרה אחרת לא מאפשרת.

8 דרכים, שיעזרו לכם להחליט אצל מי עושים את החג.

מכירים את הבעיות האלו שצריך להושיב משפחה שלמה ליד שולחן, כשלכל אחד יש סיבה למה הוא לא יכול לשבת ליד מישהו מסויים. הצלחתם מתישהו לפתור אותה? זה נראה לכם הגיוני בכלל?

על בחירות אמיתיות ושאר ירקות.

אנחנו מחנכים את הילדים ומקנים להם ערכים, כדי, שבסופו של יום ידעו לבחור בחירות נכונות, ידעו להבדיל בין טוב לרע ויסמכו על עצמם. אבל אז, אנחנו נכנסים למשוואה. האם אנחנו יודעים יותר טוב מהם, מה טוב להם? ואולי בעצם ישנן החלטות ובחירות שכדאי לתת לילד לעשות וגם אם ייכשל לפחות ידע שזו היתה בחירה שלו וכך גם יילמד לקחת אחריות.

10 דרכים להעסיק את ילדכם בחופשה

האביב כבר הגיע, זה אומר שתכף פסח בא. נכון שהשנה היה 'עיכוב קל', שנה מעוברת וכל העסק. אבל תכף מגיע החופש הגדול דיו, חופשת הפסח. 

אחרי שבחופשה האחרונה היינו לבד, זה בהחלט הזמן לחופשה משותפת. הפעם כל המשפחה נוסעת יחד. 

חדר רק לשניים.

אמא :תמר, את זוכרת מי באים לשמור עליכן ביום חמישי?

תמר : כן!!! סבא וסבתא.

אמא : איפה אמא ואבא?

תמר : הם רוצים להיות קצת לבד...

7 סיבות שבגללן אישה נשואה טובה יותר מגרושה.

כבר הרבה זמן, שרציתי לכתוב על זוגיות. חיכיתי למאורע שיצדיק את העניין ובאמת יום הנישואין השישי שלנו חל עוד יומיים, אבל גילוי נאות, לא זה הוביל אותי לכתוב על זוגיות. דווקא פוסט אחר, שהופיע אצל אחת + 2  שדיברה על ההבדלים בין גרושה עם ילדים לנשואה. היא מנהלת שם "cat fight " בין אמא נשואה לבין אמא גרושה ובעיניה, היא ניצחה. אני כאן להשיב מלחמה, כי בינינו אנחנו יודעים שזו לא מלחמה בלי מפסידים אמיתיים.

אנקדוטה קטנה, כשהיינו בתקופה האינטנסיבית של החתונות, מעבר לכל הקיטש והלבן. ניהלנו "החצי" ואני שיחה רצינית על מי מבין הזוגות שאנחנו מכירים, יתגרש ראשון. כאלה אנחנו לא מפסיקים להיות רומנטיים. לשמחתי כולנו מחזיקים מעמד. בנתיים.  

אז נתחיל בקרב, למרות כל הכבוד שאני רוכשת לכן, הגרושות, בכל זאת זה לא פשוט, לעשות את מה שאתן עושות, אני רוכשת כבוד גם לעצמי. זה לא פשוט להיות נשואה, צריך לעבוד על זה וקשה.

ריגושים- הנשואה חיה את השגרה, אז נכון שהשגרה כבר לא מרגשת. אבל תחשבו רגע על יום חופש, בתוך שגרה לחוצה של עבודה. ככה גם בזוגיות של שנים. נכון שהרוב זו שגרה והריגוש שומר על דופק אחיד, אבל היי, מי באמת רוצה לחיות כל חייה בתוך לונה פארק? אני את גיל ההתבגרות כבר עברתי. ואילו הגרושה, תזהרי לא לקבל בחילה מכל המתקנים.

דייטים- פעמיים בחודש לפחות, דייט עם החבר הכי טוב שלי, אני לא חייבת להתאמץ, בעיניו תמיד אהיה יפה, מה שדווקא גורם לי להפתיע כל פעם. אני לא חייבת לדבר ולשכנע עד כמה אני מוצלחת, הוא כבר יודע את זה ומזכיר לי כשאני שוכחת. אז נכון שיש ריגוש בלצאת לדייט חדש כל פעם, אבל רכבת ההרים הזו, לא בשבילי.

מבטים- הגרושה זוכה ללחשושים ומבטים ולא רק בגלל שהיא (מ)רזה אחרי הגירושין, בעיקר כי א.נשים רכלנים. הנשואות, שחוזרות למשקלן ונראות טוב פלוס, זוכות למבטי קנאה, מבט שהוא שונה בתכליתו מהמבט שאת מקבלת. 

זמן-  אמא נשואה צריכה את הזמן לעצמה, כשהיא מאושרת הבית מאושר ושאר קלישאות האמת האלו. כשגרושה לוקחת יותר מידי זמן לעצמה, היא אגואיסטית.

שתיקה- זוג נשוי, יכול לשתוק, לא ממבוכה ולא כי משעמם לו, אלא פשוט כי אחרי כל כך הרבה שנים של ביחד, מבט אחד והכל מובן. ואילו הגרושה, מכורח הנסיבות חייבת לשווק את עצמה וכדאי שתעשה זאת טוב. ובינינו, כמה כוח יש באמת לדבר? אחרי שבבוקר דיברנו בעבודה, אחה"צ דיברנו עם הילדים, לפעמים הכי כייף להיזרק על הספה בטרנינג מרופט עם מישהו שנראה בדיוק אותו הדבר כמונו. 

בית- כשיש פרטנר שהוא שותף מלא לכל העשייה המשותפת של הבית. אין בכיור כלים כל ערב, והמשחקים חוזרים למקומם כשהקטנים הולכים לישון. את הכביסה במקרה שלי הוא זה שעושה וכן הוא אפילו מגהץ, מה שבאמת משאיר לי זמן לקפל כביסה מול הטלוויזיה. אז תזכירי לי שוב איך הבית שלי אמור להראות בתור אישה נשואה?

סקס- עדיף זמין ממזדמן, לא? 

    

ורגע אחד של רצינות, בלי קרבות מיותרים. אחרי 13 שנים של יחד, אני אומרת תודה, יודעת עד כמה, במציאות של חיינו, זה לא קל להצליח לחיות עם בן- אדם אחר. ולמרות שהדשא של השכנים נראה ירוק יותר לפעמים, שלי ירוק זוהר רק כי יש איתי עוד מישהו שישקה אותו, אני בטח הייתי שוכחת.

רק בשביל לקבל חיבוק
pixhder.com

כולנו סובלים מפרידות, 10 טיפים להפוך את זה לפשוט יותר.

"ואמא אומרת, שככה אנשים, כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים..." *

היא יצאה בדיוק כמוני. פרידות מכאיבות לה. אני יודעת, פרידות מכאיבות לכולנו, אבל לא רק לפרידות מהסוג הזה  אני מתכוונת. ישנם אנשים, שאני נמנית בתוכם, שקשה להם יותר עם סופים, עם פרידות מכל סוג שהוא, אנחנו זקוקים ליותר טקסים שיקלו עלינו.

שביזות יום א' אצל קטנטנים

נוסעים לטיול משפחתי מהנה, גדוש בביחד וכשנגמר המסלול, היא שואלת מה עכשיו?  היא לא רוצה לחזור הביתה, אם אפשר להאריך את יום שבת, האמת, שהיא פשוט מדברת את אשר על ליבי, גם לי קשה עם סיומות של דברים. אז אנחנו עושים עוד משהו, לפני החזרה הביתה, אך כשמחשיך ונכנסים חזרה לאוטו, יש את הרגע הזה שהיא מבינה שעוד רגע ונחזור לשגרה- מקלחת, ספר ולישון. נכון שגרה זה לא רע, האמנם ? ואז היא מתחילה לבכות, כי למרות שהיא מלאת מילים, ברגע הזה היא נאלמת ורק בכי בוקע מגרונה. אם לא הייתי המבוגר האחראי, בטח הייתי מצטרפת אליה.

ערב יורד, שלום לגינה

אפשר להישאר לישון בגינה?

כולנו מכירים את הרגע שאנחנו נכנסים לגן, אחרי יום שלם שלא ראינו את הקטנים ועוד לפני שהספקנו לקלוט איפה הם מבין כל הילדים, נשמעת לעברנו קריאת "אמא מה עושים היום?" אז כשמזג האוויר מאפשר את זה, אנחנו הולכים לגינה. ובגינה כייף לנו, יש חברים ואטרקציות, אולי יותר מידי לטעמי, מתרוצצים ועייפים ותמיד, אבל תמיד מסרבים ללכת הביתה. אז אני מודעת לחשיבות ההכנה מראש, כדי לא לקטוע משחק באמצע ואני מודיעה הרבה זמן לפני, שעוד מעט הולכים. אך למרות התזכורות שעוד 9, 10 הולכים הביתה, התגובה, היא בכי. הצד המכיל והרגיש שבי מבין את הקושי בסיטואציה ואפילו לפעמים חווה הזדהות יתר. אבל הצד התפקודי שלי, רואה את המשך הערב ומתחיל לזרוק לאוויר משפטים חינוכיים מידי.

סבתא לא גרה איתנו

איזה כייף לכולם כשסבתא באה לבקר, אני מתמלאת באושר גם כי זה משמח את הקטנות ובעיקר כי זה מפנה לי זוג ידיים. אז אנחנו משחקים, משתוללים, נרגעים ונהנים, אפילו זוכים לזמן מקלחת ארוך מהרגיל, גם  לספר נוספו עוד דפים, כנראה, שגם לסבתא לא קלה הפרידה. וכשכבר מסתיים היום באופן רשמי, נכנסים למיטות ואחרי מחרוזות שירים שלא היתה מביישת שום קונצרט, נפרדים מסבתא בחיבוק, נשיקה, חיבוק ועוד נשיקה, לפעמים גם בסדר אחר. ברגע שסבתא יוצאת מהחדר, הבכי מתחיל. כבר אמרתי שפרידות מכאיבות לה?

רוצים לדעת איך להפוך את הפרידה לקלה יותר, משתפת בכמה טיפים שיכולים לעזור ואף להקל על הקושי:

1. למרות שהכנה לפרידה, לא מקטינה את רמת העצבות מומלץ לעשות אותה.

2. בעת משבר בכי, נסו פשוט להיות שם עבורם.

3. אבל אל תשכחו שאתם המבוגר האחראי! החלטתם שהולכים או שהאירוע הסתיים, עשו זאת.

4. שוחחו לפני אירוע מרגש כזה או אחר על העומד לבוא, ילדים נרגעים כשהם בטוחים.

5. שוחחו גם אחרי שהאירוע המרגש הסתיים. (גם אם הוא לא לווה בבכי).

6. הביעו את רגשותיכם מולם, הם יכולים לדעת שגם לכם עצוב.

7. הרשו להם לקחת "מזכרת" מהמקום ממנו קשה להיפרד (במידת האפשר).

8. הכינו יחד מחברת חוויות, גם בגיל הצעיר, עיבוד החוויות בכתיבה ובציור עוזרות.

9. נסו לתכנן יחד תוכניות נוספות ליום המחר.

10. אל תמנעו מצבירת חוויות, פרידה היא חלק מהחיים.

מוסיפה עוד נקודה למחשבה, ילדים לא סתם בוכים כשעליהם להיפרד ממשהו אהוב. מבחינתם גם כאשר ארטיק נפל להם בביס האחרון, זו פרידה. חבר שהגיע להתארח ועכשיו הוא הולך, זו פרידה אף קשה יותר. בגיל הרך אנחנו המבוגרים מחליטים עבורם, מתי די, נגמר, לכן הפרידה קשה עבורם יותר, ככל שנכין אותם לפרידה מכל סוג שהוא, כך נרכך את עוצמת הכאב. גם לסיים לכתוב את הפוסט הזה, זו פרידה עבורי, אבל מתכננת כבר את יום המחר, אז הפרידה נסבלת יותר. 

שיהיה בהצלחה! 

*מיכאל/ אתי אנקרי.

משפחה בהפקה

יום המשפחה. ככה החליטו בשנים האחרונות לקרוא לו, במהלך כל היום אני קוראת על אמהות שכותבות להחזיר עטרה ליושנה ויפה שעה אחת קודם, אפילו נתקלתי באבות שמצדיקים את עצם קיומו של היום הזה עבורנו. אני תוהה בקול האם באמת צריך לחפש סיבה למסיבה, האם אנו זקוקים ליום מיוחד כדי להיזכר איזו משפחה אנחנו וכמה אנחנו אוהבים אותם למרות הכל, אולי בעיקר בגלל זה. אז נכון, שבני האדם זקוקים לטקסים ולכן נוצר גם היום הזה, אבל אני אומרת, אם כבר חגיגה, אז למה באמת לא להפריד? שיהיה יום האם, יום האב ובגלל שאני מאוד אוהבת את הסבים והסבתות של הבנות שלי אני מציעה שיהיה גם יום הסבים.ות. ואם אפשר לחגוג לכל אחד בנפרד, אז למה להרוס מסיבה? לא חבל? 

אבל רגע רצינות, אני באמת אוהבת את יום המשפחה, הוא קיבל אצלי חשיבות מיוחדת כשהפכתי לאמא. אני אולי לא זקוקה ליום מיוחד כדי לומר לבנות שלי כמה אמא אוהבת אותן, זה קורה כל הזמן, אבל יש משהו ביום הזה שהופך אותו לחגיגי ואתם הרי יודעים כמה אני אוהבת חגיגות. אז מה נראה לכם שחסכתי הפעם בהפקה? 

אתחיל, הכנתי מבעוד מועד בצק בשלושה צבעים, הכנסתי למקרר וכעבור שעה התחלתי בהכנת הלבבות.  

לבבות לאוהבים

הבצק הזה, הוא בצק מאוד מומלץ, נעים לעבודה והכי חשוב טעים! 

מה חשבתם שאחסוך מכם מתכון? כדאי לנסות זאת בבית ואפילו עם הילדים, הבעיה היחידה, הבצק דורש קירור ולפעמים לקטנים אין סבלנות לחכות, לשיקולכם. 

מבוסס על המתכון של קרין גורן. 

מרכיבים :

200 גרם חמאה רכה

100 גרם אבקת סוכר

300 גרם קמח

1 כפית תמצית וניל

1/4 כפית מלח

1/4 כוס חלב

לבצק החום : כף שוקולית

לבצק האדום: צבע מאכל (אתכם הסליחה, פעם ב..מותר)

במיקסר עם וו גיטרה מעבדים חמאה ואבקת סוכר במהירות נמוכה 2 דקות, עד לתערובת קרמית. מוסיפים וניל ומעבדים קצרות. 
מנפים יחד קמח ומלח. מוסיפים חלב יחד עם חצי כוס מתערובת הקמח (פחות או יותר). מעבדים למשחה חלקה ואחידה. מוסיפים את יתרת הקמח ומעבדים קצרות רק על שמתקבל בצק רך ואחיד. 
מחלקים לשני חלקים ולשים לתוך חצי מהבצק את הקקאו לקבלת בצק חום. 
עוטפים את הבצקים בניילון נצמד ומעבירים למקרר לשעה. 
מחממים תנור ל180 מעלות. על נייר אפייה מקומח קלות מרדדים כל אחד מהבצקים לעלה בעובי חצי ס"מ. 
קורצים בעזרת לבבות גדולים וקורצים לב קטן מתוך כל לב גדול. מחליפים את הלב הפנימי כך שיתקבל לב פנימי בצבע בצק מנוגד. נועצים שיפוד עץ או מקל בכל עוגייה ואופים כ-15 דקות, עד שהעוגיות יציבות למגע וזהובות. 
מצננים לחלוטין לפני שמפרידים מהנייר. 

לב בתוך לב

ומהשאריות של בהצק הכנתי מלא לבבות קטנים. תמר זללה המון ואז שאלה "אפשר קינוח?".

לבבות לכולם

ואחרי שהעוגיות התקררו, הכנתי שקיות הפתעה לקטנות וגם לאבא שלהן.

gift away

וכך נראה השולחן

שולחן הלבבות

בערב היה גם אוכל טעים לא פחות על שולחן הלבבות. 

כמובן שלא ויתרתי על פעילות 'העשרה' לקטנות, אין ספק שהיה שמח מאוד במטבח, עבודה עם בצק מלח (כוס קמח, כוס מלח וחצי כוס מים). 

נעמה והבצק

הידיים שלהן

משפחה יקרה שלי, אני אוהבת אתכם בלי סוף ולא באמת משנה לי איך קוראים ליום הזה.

אל תפחדו לצעוק! מקסימום תעירו את השכנים.

מפגש השראה, שהזכיר לי, שכדאי לפעמים לצעוק.

כולנו גדלנו על הקלישאה שמשאלות לא מגלים, כשנופל ריס, כשמכבים נרות על העוגה. שנים של נרות שכובו, של ריסים שהתעופפו, אינספור משאלות שוגרו לאוויר, חלקן התגשמו וחלקן עדיין עפות להן אי שם באוויר.                                                                                                                               

משאלת יומהולדת בלב
צילום : אבא

בשבוע שעבר פגשתי את יובל אברמוביץ' בהרצאה שלו "הרשימה" ואחד הדברים מיני רבים, שהאירו את עיני היו, שחלומות צועקים בקול ובטח לא לוחשים בלב לעצמנו. חשבתי על האמירה הזו במשך השבוע. ניסיתי להבין מאיפה מגיעה המסורת הזו, המנהג הנפוץ הזה מגיע אלינו מהאמונה הפגאנית העתיקה, לפיה העשן העולה מכיבוי הנרות – או הריס המתעופף ברוח – יישאו את המשאלה שלנו השמימה, עוד מאמינים כי אם המבקש יגלה את משאלתו, המשאלה לא תתגשם לעולם. כמו רבים אחרים, גם אני גדלתי על האמונה הזו וכך גם התחלתי לגדל את ילדותי. היום כששאלתי את תמר, מה המשאלה שלה, התקשתה לענות לי ואז השיבה "דג זהב", מבלי משים ביקשה גם כלב וחתול והרי היא מפחדת מכלבים. כשהתחלתי להתעניין בבקשותיה, לרגע נבהלה ושאלה אותי אם זה באמת? חשבתי לעצמי, שכבר בגיל 3 וחצי היא מבינה שמשאלות לא מתגשמות בכזו קלות.

הפחד מלחלום

איך אני מתייחסת למשאלות/חלומות שלי? שמתי לב, שחלומות רבים אני ממשיכה לחלום בעיניים עצומות, מפחדת שאם אפקח את עיניי, החלום יעלם. אבל הפחד הוא בעצם, לא שהוא יעלם אלא שהוא פשוט יוכל להתגשם. רבים מחלומותינו נשארים בגדר חלום בגלל שלל תירוצים, כאלו ואחרים. אצלי זה בעיקר הפחד מכשלון, הפחד ממה תגיד הסביבה, כשתגלה על מה אני חולמת ואולי בעיקר הפחד, שהחלום כבר לא יהיה חלום.

בהרצאה הזו או יותר נכון לקרוא לה מפגש השראה, פגשתי אדם שחולם בגדול, אלא שהוא לא רק חולם, הוא עושה הכל כדי להגשים את חלומותיו. נכון, יהיו מי מכם שיגידו שדרוש אופי מסויים ותכונות שאין לכולנו, אבל הרי לכולנו יש חלומות, כולנו רוצים שיקרה לנו משהו טוב. בגילי כבר הבנתי שהדברים הטובים לא דופקים לנו בדלת ומבקשים רשות להיכנס. אנחנו נדרשים לעבוד עבורם. כן לעבוד בהגשמת החלומות שלנו. אז שוב, נשמע באופק התירוץ של זמן וכסף, אבל בואו לרגע, נהיה כנים. זמן וכסף תמיד אפשר למצוא. לא על העצים, אבל אם נלמד לנהל את המשאבים החיונים האלה כמו שצריך, בטח שנצליח. כשאנחנו באמת רוצים שמשהו יקרה, עלינו לגרום לו לקרות.

עשה ואל תעשה 

אז תודה למפגש ההשראה הזה, שהאיר לי נקודות חשובות ומשמעותיות. למי שלא יזכה ללכת להרצאה, להלן הפרשנות שלי לדבריו של יובל.

מוגש כשירות לציבור :

• תשאלו את עצמכם, מה החלום שלי ?
• הגדירו לעצמכם רשימה ברורה של 10 דברים, כשהיעד להגשמה יהיה שנתיים מהיום.
• שתפו אנשים סביבכם בחלומות שלכם, תתפלאו כמה יכולים לעזור לכם להגשימו.
• אל תפחדו להגיד כן ! לכל דבר. במקרה הגרוע תוכלו להתחרט.
• תזכרו שברגע שטוב לכם, טוב לסובבים אתכם.
• ביומהולדת, בקשו משאלה בקול! למדו גם את ילדכם לעשות זאת.
• תזכרו שימי המחר מוגבלים, אל תחכו לפנסיה.
• הרחיקו מסביבתכם , אנשים רעילים, כאלה שלא רוצים בטובתכם.
• זכרו, שאין נכשלתי או הצלחתי יש שיחקתי.
• תצעקו את החלומות שלכם, מישהו ישמע אתכם.

ועכשיו למשימה שלי ושלכם. הגדירו לעצמכם יעד אחד, משימה אחת שאתם רוצים להשיג בחודש הקרוב. אל תשמרו את החלום לעצמכם, שתפו אותי ואת האחרים בחלום שלכם, בטוחה שנוכל לעזור.

החלום שלי לחודש הקרוב, בטוחה שתוכלו לעזור הוא : (תופים, חצוצרות וצעקה גדולה) 

להרחיב את מעגל הקוראים של הבלוג. אשמח לשמוע רעיונות, הצעות, שיתופי פעולה ועוד. מחכה לרעיונות שלכם. 

אל תפחדו להגשים את חלומותיכם! 

סבתא של שבת

זו הגזמה, זו היסחפות וזה בטוח מפצה על העדר דברים אחרים, השמיעו באוזניי כמה חברות ילדות שלי. השיחה הזו חוזרת על עצמה בעיקר סביב חגיגות ימי הולדת ואירועי אמאבא שבת בגן. האמת שהפקות יום הולדת שנתיים לפעמים מאבדות כל פרופורציה הגיונית, אבל היי, מי אני שאשפוט. לגבי החגיגות האחרות, מודה ומתוודה שפעם כלל לא ידעתי, שגנים לא דתיים מציינים את הטקס הזה. לזכותי יזקף, שאני בוגרת גן דתי והייתי בטוחה שזה טקס השמור לגנים מהסוג הזה, מה גם שבשנים האחרונות אני עובדת בשכנות לגני קיבוץ ששם אין איזכור של טקס השבת. לפני כשלוש שנים, נודע לי שתמר היתה אמא של שבת, לא נדרשתי להביא דבר מכיוון שזה היה ברגע האחרון, כשהתברר לי שאמאבא של שבת מביאים חלה או עוגה, היה ברור לי, שלי זה לא יקרה שוב, לא יתפסו אותי לא מוכנה.

חלפו השנים, תמר היתה כמה פעמים אמא של שבת, תמיד מלווה בהתרגשות כמה ימים לפני, תמיד לבושה בשמלה, תמיד מכבדת בחלה או עוגה שנאפתה במיוחד למאורע. כעת כשגדלה היא גם שותפה להכנות. אם לרגע, תרשו לעצמכם לשים את הציניות בצד, תצליחו להבחין במנהג יפה, גם בקרב החילוניים שבינינו. לגבי ההשקעה/ הפקה,  גם פה, הכל במידה. יש אמהות, שהבחירה היא לגמרי שלהן, אבל משקיעות מעבר למה שמצטייר בעיני כסביר. יש כאלה שיגידו שגם אני מאלו, אז שיגידו.

אני מודה, שבעיני אירוע כזה הוא חגיגה, בעיקר כי זו הזדמנות שלי כהורה, להעצים את הילדה בעיני חבריה. כמובן שיש עוד אפשרויות רבות להצליח במשימה הזו , אבל אמאבא שבת זו הזדמנות נהדרת. לגבי פיצוי על העדר דברים אחרים, לא בטוחה שאני מסכימה עם המשפט הזה, לא מדברת בשמן של אמהות אחרות, אבל בהחלט יכולה להעיד על עצמי שמתן תשומת לב לפרטים הקטנים, היה משהו חשוב שהצבתי לעצמי כאמא. 

אז לענייננו, היום, תמרי היתה אמא של שבת. בבוקר כשבחרנו בגדים לגן, אמרה לי "אמא אני מתרגשת" חייכתי חיוך ענק בלב, בעיקר בשל העובדה, שהיא מצליחה להביע במילים את רגשותיה. ואז שאלה, אם גם אני מתרגשת, כמובן ! הרי אם היא 'אמא של שבת' זה הופך אותי ל'סבתא של שבת'.

החלטנו להכין קאפקייקס וניל, שתמר מאוד אוהבת ולחלק עוגיית שוקולד בשקית יפה הביתה. תמר מאוד אוהבת לעבוד איתי במטבח ואנחנו אופות יחד כמעט כל שבוע. ככה אני מרוויחה זמן איכות איתה, היא מרגישה מועילה וכל הבית מרוויח מאפים נהדרים. כך היה גם הפעם.           

                                        

אצרף מתכון של הקאפקייקס. קיבלתי אותו מחברה, שקיבלה מחברה וכך הלאה, כך שקרדיט הפעם אין לי. במקור, זה מתכון לעוגת מייפל, לרוב אני משתמשת בו לקאפקייקס וניל עם קצפת פודינג מעל.

תמר בהכנה
צילום אמא

מצרכים :

3 ביצים

3 סוכר וניל

חצי כוס שמן

כוס ורבע קמח תופח

כוס ורבע סוכר
1 שמנת חמוצה

אופן ההכנה:

מקציפים במשך כמה דקות את הסוכר והביצים, מוסיפים את שאר המצרכים פרט לקמח, מערבבים היטב ולבסוף מנפים את הקמח ומערבבים עוד כמה דקות.

אופים בחום של 180 מעלות. ובתאבון .

אז שתהיה לכולנו שבת של שלום! 

ממשפחת אמא של שבת 

gift away
צילום: אמא

להיות אנה.

להיות נסיכה,

אין ילדה שמתישהו בחייה לא חלמה להיות כזו. השמלה המתנפחת, השיער הארוך המושלם, העור הצחור, הנסיך שתמיד מגיע בזמן הנכון ושלל גינונים נוספים שנלווים אליה.                                      

זו לא אשמתנו, זה מה שמכרו לנו עוד כשהיינו ילדות קטנות. היום אני נתקלת באמהות רבות שמתלבטות אם בכלל לחשוף את בנותיהן לסיפורי האגדות שאנו גדלנו עליהם, בדיוק מסיבות אלו. אלא, שהיום לשמחתי יש סרטים שנותנים תגובת נגד ומציירים את הנסיכה כאקטיבית, כאחת כזו שיוצאת לחפש את אהבתה ולא מחכה שזה יצילה. למה בעצם החלטתי לכתוב פתאום על נסיכות, אולי הפלגתי במחשבותי ובתכנוני, אך החג הקרוב, המשמעותי באמת, עוד רגע דופק בדלת, אסור שיתפוס אותי לא מוכנה.

מלבד הגיל בו לא ידעה לדבר, תמיד שאלתי למה תרצה להתחפש. בשנה שעברה שכולן התחפשו לאלזה ולנסיכה סופיה, תכף ארחיב בנושא, תמר ביקשה להיות ליצנה (הטעות במקור). כשהפייסבוק היה מלא בתמונות של נסיכות, היה מרנין לראות משהו אחר.

פורים 2015
צילום  : שורט אנד סימפל 

אני זוכרת שחברה שאלה אותי, איך גרמתי לתמר לא להיות אלזה? אז קודם כל, נכון שיש לדעה שלי משקל רב ואם הבחירה לא מתאימה אני אנסה לכוון לדבר אחר, אך זו לא הייתי אני. היא באמת לא הכירה את סיפורי הנסיכות האלו. השנה בעקבות חשיפה של בנות הגן, של שלל הפריטים שיש לה הקשורים לנסיכות, כששאלתי, למה תרצה להתחפש, השיבה לאלזה. כאן אני מודה התחלתי להתבלבל, לא נעים להודות אבל רק היום הזדמן לי לראות את הסרט המקסים "פרוזן" החלטתי שאם זה מה שהיא רוצה אז לפחות שאדע במה הסרט עוסק. בחרתי לצפות בו לבד, גם בשביל הצפייה בשפת המקור וגם כדי להחליט האם התכנים ראויים. הסרט מקסים ועשוי היטב, אלא שעכשיו, הבלבול גדל. איך ייתכן שדווקא אלזה קיבלה מקום של כבוד אצל הבנות, כשבעיניי, אנה היא הראויה! (במאמר מוסגר, שכן לא באתי לדבר על הסרט, אנה היא הנסיכה האידיאלית, היא אמנם מתאהבת בקלות, תכונה שאני יכולה להבין, אך היא אסרטיבית, משעשעת, לא מוותרת בקלות, לוחמנית ועוד. עם תכונות כאלו אני מוכנה שבנותיי יזדהו. אלזה בעיני היא קורבן של הסביבה, הוריה שרצו להגן עליה, פגעו בה בהגנת היתר שלהם, זו עוד ביקורת, שאפשר להרחיב עליה בנפרד, ואילו זו שהזכירה לה שיש בחוץ אהבה ושאסור לוותר, היתה לאורך כל הסיפור, אנה. אני יודעת שיהיו כאלה, שינסו להבין על מה אני מדברת ומה אני מנתחת כל דבר, סה"כ סיפור נסיכות.) מכאן לשם, לאלזה יש שמלה מהממת ושיער קלוע בצמה, שכל בת רוצה להיות כמוה. אבל זו תחפושת שלכולן יש, זו תחפושת שלא אני אכין. אבל!!! זה עוד שלב בתהליך הנפרדות שלי. היא זו לא אני, אם תרצה להיות אלזה, כנראה שזה מה שיקרה. (נכון לעכשיו היא בכלל רוצה להיות פיה).

מדידות נסיכותיות
צילום : אמא

האמת, אין לי בעיה עם נסיכות. פשוט, תמיד הייתי זו שמזדהה עם החברה של הנסיכה, עם אחותה היפה, תמיד הן היו נראות לי מעניינות יותר, מרתקות יותר, מעוררות יותר שאלות מהנסיכה הצפוייה. 

ואמנם, יש זמן עד פורים, אבל צריך להיות מוכנים. אשתף אתכם בתחפושות שהכנתי בשנים שעברו. 

צפו בהמשך לפוסט פרוייקט פורים 2016.  

עד אז, תהנו וDIY. 

 

בלרינה, 2013
צילום: דוד עמית

תות, 2014
צילום : שורט אנד סימפל 

בלרינה 2, 2015
צילום : שורט אנד סימפל