אמא בארגז חול

אמא בארגז חול

יום שבת, 31 באוקטובר 2015

בצהרי היום הכל חוזר כמו חלום, רגעים ושעות שקפאו במקום.*

תארו לכם סיטואציה בה אתם חוזרים למקום שפעם הייתם בו בני בית, אבל כעת מלבד הפיזיות הכל מרגיש לכם שונה. מצד אחד ההרגשה של המוכר, השמח ושוקק החיים, מצד שני הרגשה כל-כך אחרת שלרגע אחד אתם עוצרים ובודקים, איפה אתם באמת.

אז זה מה שקרה לי היום כשהגעתי לביקור בצהריי היום עם הבנות ב : ת ל -  א ב י ב  !  
בטוחה שיש כמה מכם שמרימים עכשיו גבה ובטוחים שהגזמתי בתיאור שלי. אבל תחושת הזרות והמוזרות שאפפה אותי זיכתה אותי לשתף אתכם בהרגשה.

הגענו לפאב בלב תל-אביב לחגוג יומהולדת לחבר של בן זוגי שיחיה, יום שבת בצהריים, לא חשבנו לחפש בייביסיטר, היה טבעי לנו שנגיע יחד איתן. אחרי שנגמרה דקת ההתלהבות מ"השבט" שייצרנו שנינו -  הזרים בתוך המון הרווקים/רווקות נטולי הילדים, התחלתי להרגיש את ההרגשה שתוארה קודם כחזקה יותר. כאופייני לי התחלתי לשאול את עצמי שאלות. האם אני כבר לא מסוגלת לפתח שיחה, כזו שלא קשורה קשר ישיר לכמות הילדים שהנ"ל רוצה או שאיני מוצאת את עצמי בקרב כאלה שמתעוררים יקיצה טבעית בצהריי היום. הרי יכולה אני להעיד על עצמי במקרה הזה, שמילים, אף פעם לא חסרות לי. בכל זאת הפעם הן חסרו והעדפתי לצאת לסיבוב בשדרה, רוויה מכוס היין ששתיתי קודם.

 
השדרה נשארה יפה כתמיד, ככה זכרתי אותה. שם פגשתי חברים עם ילדים (הוקל לי, איני לבד). בשדרה, בשעה הזו הסתובב ההמון עם עגלות וילדים מתרוצצים. חייכתי לעצמי.
כעת בבית, ששתיהן ישנות שלוות ושמחות מהתרוצצויות של היום אני כבר מרגישה פחות מוזר, חזרתי הביתה. 

*קץ לילדות /רמי פורטיס


מתרוצצות בשדרה
צילום בתנועה : עצמי


יום חמישי, 29 באוקטובר 2015

Kisses for me, save all your kisses for me

אוכל!
בטח שמתם לב שהבלוג מתהדר בשמו גם תחת הכותרת 'אפייה'. אז לכבוד השבת אחלוק איתכם אהבה נוספת שלי.
בתקווה שלא יהיו הפסקות חשמל (חמסה, חמסה) ובאמת תוכלו להשתמש בתנור.

אז לענייננו, אני לא ממציאה מתכונים, אני מוצאת אותם! מיומנות לא פחות חשובה, ללא ספק. 
הפעם אשתף אתכם (למי שעוד לא ניחש מהכותרת) בהכנת נשיקות מרנג. תמיד טעים לאכול, תמיד מהנה להכין.
יש המון מתכונים ברשת, אך המתכון של חן שוקרון  ממתוקים שלי, הוא המנצח! 


נשיקות מרנג מודפסות
לכ – 50 נשיקות קטנטנות
3 חלבונים (100 גרם)
כוס ורבע (250 גרם) סוכר
1 דף טרנספר עם דוגמא רצויה
להכנת המרנג -
מחממים תנור ל – 80 מעלות.
ממלאים בסיר בינוני מעט מים עד כגובה של 2-3 ס"מ ומביאים לרתיחה. מניחים מעל הסיר קערה כך שלא תיגע ישירות במים (בן מארי). מניחים בקערה את החלבונים והסוכר ובעזרת מטרפה ידנית מערבבים עד שהסוכר מתמוסס ברובו, והתערובת חמה למגע.
מעבירים את התערובת לקערת המיקסר ומקציפים במהירות גבוהה כ – 10 דקות לקבלת קצף סמיך ומבריק. מעבירים לשק זילוף עם פיה חלקה בקוטר של כ – 1/2 ס"מ.
מניחים את דף הטרנספר על גבי תבנית אפייה כשפניו פונות כלפי מטה והחלק המחוספס כלפי מעלה. מזלפים מעל נשיקות מרנג קטנות. מעבירים לתנור ואופים כשעתיים. לאחר זמן זה מוציאים מהתנור וממנתקים מיד מדף הטרנפסר, הנשיקות צריכות להתנתק בקלות. מעבירים לקופסא או צנצנת אטומה.
הנשיקות נשמרות תקופה ארוכה בכלי אטום בטמפרטורת החדר.

בתאבון 
ושבת שלום!




 נשיקות מרנג
צילום : עצמי



מתנה טעימה לאורחים
(אני ממתגת כל דבר)
צילום: עצמי


"בוא מהר גרש החושך, הוא מפריע ילד רע"


אחרי החושך הגדול שהיה השבוע כמעט בכל בית, השיר הזה התנגן לי בראש ורציתי לשתף אתכם.

שקע ותקע
איור : shay charka שי צ'רקה

עייפה בובה זהבה
ועייף מאוד הדוב
הצללים לחדר באו
לוחשים לי לילה טוב

במיטה שוכבת נורית
על ידה יושב דובון
וכדור וגם ארנבת
וכולם רוצים לישון

אך לפתע קמה נורית
אבא אבא היא קוראה
בוא מהר גרש החושך
הוא מפריע ילד רע


צחקה בובה זהבה
וצחק מאוד הדוב
למה לגרש החושך
והרי הוא ילד טוב


עייפה בובה זהבה
ועייף מאוד הדוב
הצללים לחדר באו
לוחשים לי לילה טוב
(מרים ילן שטקליס)

יום שישי, 23 באוקטובר 2015

קפיצת גדילה

 
היא בקפיצת גדילה.

צחקתי לעצמי, היא כבר בת שלוש פלוס ובכל זאת זה מרגיש לי ככה. השינויים האינסופיים האלה, בתקופת זמן כל-כך קצרה. זה מוכרח להיות זה!

הרי כשהיתה קטנה, על כל שינוי כזה או אחר בהתנהגות, הסיבה או התירוץ היו 'קפיצת גדילה'. צמד המילים שהיה מרגיע כל נפש דואגת.

אבל בגיל 3?

כן אני גם מודעת 'למרד הנעורים' שמקדים את זמנו.

אבל היא ממש גדלה מול עיניי הנפעמות מההתרחשות הזו. אחד הרגעים שהצלחתי לקלוט את 'הקפיצה', קרה כאשר לבשה שמלה שבעבר בלא רחוק בכלל עוד התנופפה ברוח כאשר הסתובבה והיום במקרה הטוב היא מגרדת לה את קו המותן. סממן 'קפיצה' נוסף ומשכנע לא פחות, הוא העמידה הבטוחה הזו, מלווה בתנועות ידיים רבות (ממי למדה לדבר ככה) , שלא היו מביישות נואם מוצלח בקונגרס ובשכנוע באמת משכנע שלה על העובדה שהיא צודקת ואין דרך אחרת מלבד שלה. והסממן האחרון והמכריע לכל הדעות של 'קפיצת הגדילה' זה עניין האוכל!!! היא כל הזמן רעבה. אפילו לא פותחת מרווחים של שלוש שעות בין ארוחה לארוחה. והעמידה הזו מול המקרר כדי להחליט מה לאכול, פשוט לא נגמרת. 
 
אז תמר 'בקפיצת גדילה' נכון? (טפו טפו).
 
ומי שרוצה להתווכח איתי שהיא כבר לא תינוקת והגדרה שלי לא נכונה עבורה, בהחלט מוזמן.

ועד שתצליחו לשכנע אותי אחרת, היא תמיד תשאר התינוקת שלי.

תמר ואמא
צילום: שורט אנד סימפל



יום שלישי, 20 באוקטובר 2015

יומהולדת


כתבתי בעבר על ימי הולדת, אבל עכשיו חייבת לשתף אתכם ביומהולדת לאדם מאוד יקר לליבי.
יומהולדת 70 לאבא שלי!
ליומהולדת מהסוג הזה נערכים הרבה זמן מראש, המחשבות איך להפוך את היום הזה למיוחד ושונה מקודמיו, הדירו שינה מעיני.

החלטנו להפוך את היום הזה לחודש. כי פשוט אי אפשר לדחוס בערב אחד, חיים שלמים מלאים ברעיונות.
אז ביום ההולדת עצמו התאספנו לצילומי משפחה, צילומי דורות.   
                                                                                                                                                            
אם הייתי צריכה לדרג את הדרכים להביע רגש, במקום הראשון היתה זוכה 'המילה' ואחריה 'התמונה'. יש משהו בתמונה שקולטת אותך ללא מילים, שרואה דרכך.
אז פתחנו יומנים והצלבנו שבתות וכמעט שזה לא צלח, אבל בסוף נפגשנו. בשבת קייצית במיוחד, רגע לא סתיו כבר?!
בהתחלה רובנו עטינו על עצמנו שכבות הגנה מהמצלמה החושפנית, אבל לאט לאט (גם בגלל החום) הסרנו מעלינו את רוב ההגנות וחייכנו למצלמה.
היה מדהים ומשפחתי והתוצאות לגמרי מדברות בפני עצמן. (תודה לצלמת האישית שלי, שהפעם באמת שכרתי את שירותיה  שורט אנד סימפל ).


צילומי משפחה, מזכרת לדורות.
צילום : שורט אנד סימפל

כשהחגיגה הזו נגמרה, המשכנו לארוחה מפנקת בביתה של אחותי.
חגיגה מספר 1 מאחורינו ועכשיו מתפנים לחגיגה האמיתית.  
                                                                                                                                                         
לפני מספר חודשים, אבא שלי הציע , שבמקום עוד מסיבה גדולה, נטוס המשפחה הגרעינית לטיול בחו"ל. רק אנחנו כמו פעם (האמת שאפעם לא היינו ככה כולנו). בהתחלה הרמתי גבה, אני מודה. מה לי וטיול הזה עכשיו. לעזוב את הבנות בשביל כל האמוציות המשפחתיות שיש בארוחת שישי ועוד לשבוע שלם?
חשבתי בליבי, שגם לי זה יהיה יותר מידי. אני מעזה לכתוב את זה עכשיו בקול, כי היה מדהים, היה מרגש, היה משפחתי כמו שלא היה אף פעם.
כולם התרגשו וכולם הזילו דמעה, כולם דיברו רגש (ולא רק אני), כולם צחקו, השתטו ואכלו הרבה (אולי בעצם רק אחותי ואני). נהנתי כל כך וגיליתי את האחים שלי מחדש.




מזהים את המבנה שמאחורינו?
צילום: עצמי.


המשפחה הגרעינית שלי.
צילום : תיירת בלונדון.


תמיד ידעתי שאבא שלי איש מיוחד וחזק. "לאבא שלי יש סולם" באמת נכתב עליו. בטיול גם הצלחתי להרגיש את זה. שוב.
חגיגה מספר 2 מאחורינו.
ויש עוד חגיגה...הבטחתי חודש חגיגות לא?
 
אבל עליה אכתוב אחרי שתתרחש.

אבא, תודה! אני אוהבת אותך.





יום שני, 12 באוקטובר 2015

5 דברים לשנה החדשה


©      לשחק יותר בארגז החול

©      לסלוח לעצמי על ביס קטן מעוגיה

©      לאהוב את עצמי קצת יותר

©      להשתטות קצת לפעמים....כמו פעם

להרגיש כמו עוגיפלצת בכל ביס מעוגיה
תמונה: georgetownheckler.com
©      ללמוד משהו חדש

למה דווקא חול


העיניים שלהן שמסתכלות עליי.
צילום : שורט אנד סימפל


המשפחה החדשה שייצרתי (תודה כמובן גם לבעלי שיחיה) גורמת לי להתמודד בכל פעם עם משהו בלתי פתור מעברי.

הבנות שלי, עושות את זה כמעט כל יום. כל חוויה שאני עוברת איתן שולחות אותי למחוז ילדותי. העיניים שלהן, שמסתכלות עליי כל הזמן גורמות לי להתנהג אחרת ממה שאני רגילה.

אחת החוויות האלו היא המפגש עם "ארגז החול".

באופן קונקרטי וגם כמטאפורה לכל הדברים הלא פתורים מעברי.

אז למה דווקא חול?

ומה יש לי איתו ?

מבטיחה לספר בהמשך.

בנתיים, חשבו אתם, מה היחסים שלכם עם "חול".

חול בין דורי? הייתכן ש"האהבה" לחול עוברת בירושה?



מכירים את הדברים האלה שיש לכם איתם יחסי אהבה- שנאה ?!

אז הדבר הראשון שעולה לי לראש זה אוכל (מבטיחה לכתוב עליו עוד בהמשך), אבל עוד עניין לא לגמרי פתור, הוא היחס שלי לארגז החול.

אתאר לכם סיטואציה מילדותי, שקצת תבינו את היחסים שלי איתו. בחזרה מהים לאחר בילוי מהנה, היינו מורשים לשבת רק על מדרגות הבית ואחד אחד היינו נקראים לאמבטיה, כמו היינו נגועים במחלה מדבקת. גם כאשר הייתי חוזרת מהגן, אמי היתה מרימה אותי מפתח הדלת היישר למקלחת (אם אתם תוהים לעצמכם...כמובן שכבר ידעתי ללכת).

מאז אותן סיטואציות, אני עדיין מבררת את השפעתן עליי.

מאז עברו כמה שנים טובות והפכתי להיות אמא לשתי בנות מקסימות, שמה לעשות...אוהבות חול, פשוט כך.

בפעם הראשונה, כשראיתי את תמר משחקת בחול בנוכחותי, אני חייבת להודות שלרגע קטן נעתקה נשמתי, קולות רבים בראשי החלו לריב ביניהם ואז כשהלב כבר חזר לנשום, הנשימות היו מהירות מידי.  

תמר בארגז החול

היום, כשנעמה, הקטנה שלי, "שוחה" בחול לא רק כשאנחנו בבילוי בים, הלב עובד בצורה סדירה, הקולות עדיין שם אבל הם הנמיכו ווליום...ואת הקול המעצבן ההוא אני כבר בקושי שומעת. 



אז, הנה אני,

אני והיחסים הלא פתורים שלי עם חול....

יושבת יחד איתכם

בתוך הארגז ומשחקת.

תצטרפו אליי?

יום ראשון, 11 באוקטובר 2015

נעים להכיר


"קחי כלי, לא חשוב איזה
מלאי אותו בלא חשוב מה
הציגי אותו על שלחן העץ 
המלא בעצמו והביטי
איך מה שמתחיל לקרות
כבר קרה ויקרה
ובכל רגע (שהוא כהרף עין)
את ממציאה את צורת
היותך"

ישראל אלירז.



כבר לא ילדה, בת 32, כל רגע ממציאה את צורת היותי.
אמא לשתי בנות אהובות ומקסימות, אשה.
ביבליותרפסיטית (מטפלת רגשית בהבעה ויצירה).
מורה לחינוך מיוחד.
אוהבת את המילה הכתובה ואוהבת לכתוב.








אז למה דווקא עכשיו בלוג?
לפני כשנה התחלתי את פרוייקט 100 ימים בחופשת לידה (מי שלא קרא אותו, מבטיחה להעלות בהמשך), תמיד הייתי כותבת למגירה אך, הפרויקט עורר בי רגשות ישנים. לאחר חשיבה רבה החלטתי לכתוב לכם... בעזרתם של אנשים טובים שעודדו אותי, נולד הבלוג "אמא בארגז חול".



אהבתם