מסיבת גן

אני דווקא מהאמהות שאוהבות חגיגות בגן (מפתיע, נכון?) ואין לי שום התנגדות לשבת על כסאות קטנים, שגורמים לי להרגיש גדולה. או לשיר שירי חנוכה ברצף, כשבאוויר ריח שמן עמוק. בדרך-כלל המסיבות האלו נערכות בשעות אחר-הצהריים, באמצע השבוע, כשהמשפחה כבר כמעט בהרכב מלא. אבל בשתי ההזמנות שקיבלתי מצויין בפירוש  ל ל א    א ח י ם . אז רגע, מה עושים? טוב נו, שטויות נעמה ממילא קטנה, היא תשב לידי ותמחא כפיים בשמחה ואפילו תאכל את הסופגניה במקומי (הידד! חסכתי קלוריות).

מסיבה ללא אחים.
צילום: אני 

אלא, שאז הגיע לידי השיר הבא: 

למה לא להזמין אחים/ חיה שמש

רציתי שאמא שלי תבוא,
ותהיה רק איתי בחגיגה.
ואמנם היא ישבה לה ממול,
וכל הזמן הסתכלה,
רק עליי ולא על שאול.

שאול הוא אחי הקטן התינוק,
לא מזמן הפסיק לינוק.
כל הזמן בבית צורח,
וראשו עדיין קרח.

ובדיוק כשרציתי שהיא תראה,
איך שאני גבוה למעלה קופץ,
נפל לאחי הקטן המוצץ.

ואז הוא צרח כרגיל עד השמיים,
ואותי אמא כלל לא ראתה בינתיים,
אפילו שקפצתי יפה אחת ושתיים.

ובסוף עוד לי היא אמרה:
" הריקוד שרקדת היה ממש נפלא!"
ובעצם אני יודע שעליי,
כלל לא הסתכלה.

אתם, כבר  יכולים לתאר מה עבר לי בראש, בבטן ובכל שאר המקומות שמרגישים בהם? לא יכולתי להישאר בדעתי הנחרצת להביא איתי את נעמה. אז העברתי את המסר הלאה. שלחתי את השיר לביביסיטר האהובה שלנו, כמובן שגם אותה זה לא השאיר אדישה והיא בין רגע פתרה לי את הבעיה. (זו סבתא למי שטרם הצליח לנחש).

אז מחר, יהיה לנו זמן איכות כמו שלא היה לנו כבר הרבה זמן. אבא - ילדה - אמא. רק עצם הידיעה העניקה לתמר ארשת פנים מרוצה. בתיאור הכי מדויק שלה "נה נה נה לי יש מסיבה ולך לא" כשפנתה לנעמה.

כתבתי על זמן האיכות איתם לפני כמה פוסטים. אבל לרובנו יש נטייה לשכוח או להגרר בעל כורחנו לשגרה העמוסה והדוחקת. אם נעצור לרגע קטן, קטן ממש, נראה שהשגרה מזמנת לנו פעמים רבות הזדמנויות כאלה. הזדמנויות של רגע להעניק להם רגע של בלעדיות.

בתור ילדה הייתי כמהה כל הזמן "שיראו אותי", אני חושבת שהרצון הזה להיראות באמת לא מש ממני לרגע. גם לא עכשיו. הרצון להיות בלעדית למישהו ולא רק חלק מקבוצה. אחים זו בעצם קבוצה בה אנו נמצאים כל הזמן. אז אחים זה נפלא וטוב ועוד סופרלטיבים נפלאים ואולי גם כמה פחות, אבל בשורה התחתונה כולנו רוצים להרגיש שאנחנו משהו מיוחד. האירועים הקטנים האלה של הלבד, יכולים להטעין להרבה זמן הרגשה של ילד, שרוצה שיראו אותו ויבחינו בכישוריו ובנקודות האור שלו (ברוח החג).                                                       

אז מחר, מבטיחה להסתכל רק עלייך, מבטיחה להיות רק בשבילך (לשמחתי אין בגן תצוגת תכלית של שירי חנוכה מתוזמנים במקצב ותנועה שתוכננו מראש, השנה) מבטיחה לא להוריד את עיני ממך. והכי חשוב, מבטיחה להזכיר לך שאת נפלאה. 

תמר במסיבת חנוכה לפני שנה.
צילום : אבא

"כל איש וכל אישה רק שחקנים הם" *

חשבתם פעם מה התפקיד שלכם במשפחה? מי ליהק אתכם אליו? איפה בכלל נערכו האודשינים?

נולדנו לתוך הצגה, שרצה כבר שנים, אלא אחרי שהגענו, שיכתבו קצת את התסריט והוסיפו אותנו בתור שחקנים ראשיים. (טוב, לא בטוח שהתפקיד הראשי חיכה לנו). אבל תפרו לנו תפקיד שיתאים בדיוק למידותינו. לנו נותר פשוט להסכים. השנים עברו וההצגה עדיין רצה, התפקיד גדל איתנו, לפעמים אהבנו אותו מאוד ולעיתים ממש לא, אבל הוא הלך איתנו לכל מקום, גם להצגות אחרות. מידי פעם היינו מתאימים אותו לסצנה בה השתתפנו כדי שיסתדר טוב בהצגה החדשה, אבל לרוב נשארו נאמנים למקור.

חשבתם פעם על התפקיד שאתם ממלאים בחייכם? בחיים של הקרובים אליכם? במשפחה שלכם? איזה תפקיד 'תפרו' לכם עוד טרם הייתם פה? האם התפקיד הזה עדיין מתאים לכם? אתם בכלל מזהים את עצמכם בתוכו?

בהשראת השתלמות 'טיפול במשחק', שאני חלק ממנה בחודש האחרון, דיברנו על תפקידים בחיים, בטיפול. מצאתי את עצמי תוהה איזה תפקיד הוענק לי בהיותי קטנה, איזה תפקיד אני משחקת עכשיו?      

היה ברור לי, שפרצתי את גבולות המשחק שלי בשנים האחרונות, גיליתי במות חדשות שאני יכולה להופיע עליהן ואפילו להתחבב על הקהל.

רציתי להיזכר מאיפה הכל התחיל, מה היה התפקיד הראשון שלי. כשנולדתי, נולדתי למציאות לא פשוטה. הורי היקרים בחרו להמשיך לחיות והחליטו להביא אותי (אני יודעת שנבראתי קודם כל במחשבה שלהם ואחר-כך במציאות). כביכול, יכולתי למלא תפקיד שכבר היה שייך למישהו אחר, אבל לשמחתי, תפרו לי אחד חדש, במיוחד עבורי.

יש לי הרבה מה לכתוב על החלק הזה בחיי, כרגע, אני לא מסוגלת.  

אני בתפקיד הילדה
צילום : אבא

                                                 

אז ברשותכם אדלג במרוצת השנים. איזה תפקיד אני ממלאת כרגע? אני אשה, אני אמא, אני חברה, אני ביביליותרפיסטית, אני מורה. אני בעיקר בודקת מי אני ומה הכי נכון לי להיות. זה לא פשוט לשנות תפקיד, אבל זה אפשרי. צריך לרצות לעבוד על זה, צריך להאמין שאפשר. את התפקיד שלי כאמא, קיבלתי כמעט לפני 4 שנים (אם נחשיב גם את ההריון, שם הייתי בחזרות לתפקיד חיי). מאז אין יום שעובר בלי שהתפקיד הזה משתנה, מקבל צורה אחרת. אני אמא שכל יום לומדת, שכל יום משתכללת, שכל יום טועה, שכל יום אוהבת. יש תסריט שנכתב עבורי. לשמחתי, הפעם אני התסריטאית ויש איתי קאסט שחקנים מעולה שנבחרו בקפידה.

קאסט השחקנים שאיתי
צילום : שורט אנד סימפל

ואתם? מה התפקיד שלכם? מה המקום שלכם בהצגה? מי התסריטאי? אני מזמינה אתכם לחשוב על זה, אם תרצו, אשמח לשמוע מכם.

* ויליאם שיקספיר/ "כטוב בעיניכם 

'קרמבו כמו במכולת'

חורף, אני לא כל כך אוהבת אותו. אולי כי נולדתי בקיץ , אולי בגלל שמחשיך יותר מידי מוקדם ואולי פשוט כי בקיץ כייף יותר. אבל, אם כבר העונה הזו חייבת להגיע, מזל שיש בה כמה מאכלים טעימים, שאפשר לפחות להתנחם בהם.

אחד מהם זה קרמבו. בדרך- כלל גם זה שבחנות שנעטף במקצועיות רבה, יכול לספק את הסחורה. אבל, אם כבר מבזבזים קלוריות, אז למה לא על משהו תוצרת בית. לכן לכבוד החורף שהגיע (למרות שיש ספק לגבי זה) הכנתי קרמבו. עם כל העסק. העוגיה, הקצף והציפוי.

"קרמבו כמו במכולת" , כמו שמכנה אותו קרין גורן. כמובן שאצרף את המתכון שלה. אל תהססו לנסות זאת בבית, יוצא טעים.

לעוגיות: ¼ 1 כוסות קמח (180 גרם) 1 כפית אבקת אפייה 1/4 כוס סוכר (50 גרם) 100 גרם חמאה, קרה וחתוכה לקוביות 3 חלמונים לקצף החלבונים: 1/2 כוס מים (120 מ"ל)  ¼ 1 כוסות סוכר (250 גרם)  3 חלבונים 1 כפית תמצית וניל לציפוי - אחד משני הציפויים הבאים (או חצי כמות מכל אחד):לציפוי שוקולד: 300 גרם שוקולד מריר (אני החלפתי בחלב) 2 כפות שמן

אופן ההכנה מכינים את העוגיות: מחממים תנור ל-180 מעלות. במעבד מזון שמים קמח, אבקת אפייה,1/4  כוס סוכר וקוביות חמאה ומעבדים לתערובת פירורית. מוסיפים חלמונים ומעבדים בלחיצות קצרות, רק עד לקבלת בצק אחיד ולא דביק. מרדדים את הבצק על נייר אפייה מקומח לעובי 1/2 ס”מ (אפשר להניח נייר אפייה גם מעל הבצק, ולרדד מעל הנייר). קורצים לעיגולים בעזרת חותכן מסולסל בקוטר 5 ס”מ בערך (לקרמבואים צריך רק 25  עוגיות. את שאריות הבצק תוכלו לתת לילדים כדי שיכינו עוגיות משלהם). אופים 15-10 דקות, עד להזהבה. מצננים לגמרי. עוגיות פרח צילום : עצמי מכינים את הקצף ומזלפים. מקפיאים 20 דקות להתייצבות: בסיר קטן מביאים לרתיחה מים ו- ¼ 1 כוסות סוכר. ממשיכים לבשל על אש בינונית בלי לערבב, עד שהסירופ מסמיך ומגיע ל-121מעלות )זה לוקח 7 דקות בערך. עוד דרך לבדוק אם הגענו לטמפ' הרצויה: מטפטפים חצי כפית מהסירופ לכוס מים קרים - כשהסירופ הופך לכדור צמיגי וגמיש כמו פלסטלינה למשחק בין האצבעות, מסירים מהאש). לקראת סיום בישול הסירופ מתחילים להקציף חלבונים במיקסר במהירות גבוהה דקה-שתיים, עד לקבלת קצף לבנבן ורך. מוזגים את הסירופ לחלבונים בזרם דק תוך כדי הקצפה מהירה (זהירות! לוהט). ממשיכים להקציף עוד 10 דקות עד שהקערה חמימה אבל כבר לא רותחת למגע. מוסיפים תמצית וניל ומקציפים עוד כמה שניות לאיחוד. מעבירים את הקצף לשקית זילוף עם פייה חלקה ורחבה (15 מ”מ) ומזלפים גבעה שמנמנה על כל עוגייה. מקפיאים 20 דקות, להתייצבות. המילוי צילום : עצמי מכינים את הציפוי (שוקולד או ממרח לוטוס), מצפים, מקפיאים 5 דקות ומגישים: לציפוי שוקולד: ממיסים שוקולד (במיקרוגל, בסיר עם תחתית נגד הדבקה על אש קטנה או בסיר כפול על אדים). מוסיפים שמן ומערבבים לאיחוד. מעבירים לכלי עמוק וצר ומצננים לטמפ’ החדר.

אני קרמבו
צילום : עצמי

מגניב = מַדְהִים, מְהַמֵּם, מַפְלִיא

היא : פעם היית מגניבה

אני : והיום כבר לא?

היא : היום את אמא.

יכולתי בעצם לסיים את הפוסט עכשיו לאור הקביעה הנוכחית. אני לא מגניבה. אין לי מה לומר לעולם. אבל למי שלא נכח בסלון ברגע הקביעה, אשתף בסיטוציה. ערב שישי, מדושנים מהאוכל, מתפתחת שיחה על העובדה שפעם הייתי מגניבה, דודה מגניבה, היום כבר לא. חד משמעית, פשוט לא ! כי את אמא. אמהות ומגניבות פשוט לא הולכים יחד. בעודי מחייכת, בעיקר ממבוכה ולא זוכה לשום הגנה מבנותיי, פשוט מאוד כי הן קטנות מידי לסנגר עלי בתור האמא ה-מגניבה שלהן, אחותי המגניבה יוצאת להתקפה, היא כזו מגניבה ושמישהו ינסה לעצור אותה. (יש לה ארסנל שלם של סיבות למגניבות).

אז אני תוהה לעצמי יחד איתכם, מה היה בי אז, שנעלם מחיי ככה? אם אהיה כנה, אף פעם לא הייתי מגניבה, אולי מגניבה בקרב הסולידיות, אבל בקרב המגניבות נחשבתי לחנונית. אם כבר מדברים על זה, בעיניי, היום אני יותר מגניבה מאי פעם. אבל היא משוכנעת שלא. והעולם שייך לצעירים לא?

לקחתי לי יומיים לנסות להבין מה הופך אותנו למגניבות? ואיך החיבור הזה עם האמהות לא גורע ממנו אלא להפך. נכון אני כבר לא יוצאת באישון הלילה למסיבה פרועה (פשוט כי אהיה עייפה מאוד בבוקר) ונכון אני לא עושה שטויות כבעבר (נניח שעשיתי כאלה פעם) כי יש לי אחריות. ויש עוד כמה דברים שאני כבר לא עושה כי התבגרתי, לא כי אני לא מגניבה. אבל אני משחקת בחול (פעם לא העזתי), אני גם מתגלשת במגלשות מאוד גבוהות ומגיעה גבוה גבוה בנדנדה וקוראת מלא ספרים ומצחיקה אותן ומשתטה כמעט כל יום.

בטוחה שיש עוד כמה כאלה שזוכרים לי חסד נעורים וחושבים שאני הכי מגניבה שאפשר (נו בכל זאת מדובר בי).

ועד שהבנות שלי יבקשו שאצא איתן כי אמא שלהן הכי מגניבה שיש ( נו, לא באמת ) אמשיך לתהות, איך להחזיר לעצמי את המגניבות שהיתה בי פעם. ואם היא היתה, היא לבטח קיימת. רק צריך להעיר אותה.

אחותי ואני
בלק זהה, כמו שמגניבות יודעות.
צילום : סלפי 

"הקנאה נחמה" קפצה לבקר.

את יכולה להיות זו שמחזירה כל יום מהגן, את יכולה לקחת פעמיים בשבוע בבוקר.

את יכולה להיות זו שמקלחת כמעט כל ערב,זו שמקריאה סיפור ועוד אחד ועוד אחד ואחד אחרון ודי.

אבל, ברגע שתמצמצי, תזכי לשלל האשמות, כאלו שמכאיבות למצפון עוד יותר.

"למה את לא לוקחת אותי בבוקר של יום ראשון לגן?" היא יכולה להיות ספציפית יותר??                         

אני מגיעה לגן מוקדם "למה הגעת לפני כולם?"  אני מגיעה לגן שנותרו חמישה ילדים "למה את מגיעה בסוף" "למה לקחת קודם את נעמה" "ומה עושים היום?" וכל זה עוד לפני שהיא אמרה לי שלום.

למי שתוך כדי קריאה שכח, אזכיר שמדובר בזאטוטה בת שלוש וקצת.

אז לקחתי את העניין לתשומת ליבי, כי אני פשוט לא יכולה אחרת. הרי חייב להיות מסר נסתר לכל האשמות האלו. לא לקח לי הרבה זמן להבין ש"הקנאה נחמה" קפצה לבקר.

באמת שהיא אוהבת אותה ובאמת שהיא אחות טובה. אבל היא היתה פה לפניה (זו עובדה, שרבים מאיתנו לא יודעים איך לאכול אותה, כאשר היא מתעסקת במדינתנו.  אבל אחזור ל"מדינה" הקטנה שלי, בה עוד כנראה אפשר לשנות משהו). והיא צודקת, היא היתה פה לפניה. ככל שנעמה מתחילה לתפוס יותר מקום, כך ביחס ישיר תמר נלחמת על מקומה. נכון, יש מקום לשתיהן, אבל מעבר לכל ספק זהו רגש מאוד לא פשוט. גם אותנו המבוגרים הוא תופס הרבה פעמים לא מוכנים.

הבטחתי לעצמי להיות שם רק בשבילה, זמן איכות שלנו,  גם בשבילי. זה אמנם לא קסם אבל אין עוררין על העובדה, שכמה שעות לבד יכולות לחולל שינוי.

אני יודעת שגם אחר-כך יטיחו בי האשמות, אני יודעת שלא רחוק היום שאשמע את זה בדואט. אבל אני גם יודעת כמה חשוב לראות אותן, יחד וכל אחת בנפרד.

ועד הדייט שלי עם תמר (מבטיחה לעדכן). שיהיה לכולנו שבוע מלא בסובלנות ואהבה. 

תמר בשישי האחרון בדייט עם אמא
צילום : אמא

.