סבתא של שבת

זו הגזמה, זו היסחפות וזה בטוח מפצה על העדר דברים אחרים, השמיעו באוזניי כמה חברות ילדות שלי. השיחה הזו חוזרת על עצמה בעיקר סביב חגיגות ימי הולדת ואירועי אמאבא שבת בגן. האמת שהפקות יום הולדת שנתיים לפעמים מאבדות כל פרופורציה הגיונית, אבל היי, מי אני שאשפוט. לגבי החגיגות האחרות, מודה ומתוודה שפעם כלל לא ידעתי, שגנים לא דתיים מציינים את הטקס הזה. לזכותי יזקף, שאני בוגרת גן דתי והייתי בטוחה שזה טקס השמור לגנים מהסוג הזה, מה גם שבשנים האחרונות אני עובדת בשכנות לגני קיבוץ ששם אין איזכור של טקס השבת. לפני כשלוש שנים, נודע לי שתמר היתה אמא של שבת, לא נדרשתי להביא דבר מכיוון שזה היה ברגע האחרון, כשהתברר לי שאמאבא של שבת מביאים חלה או עוגה, היה ברור לי, שלי זה לא יקרה שוב, לא יתפסו אותי לא מוכנה.

חלפו השנים, תמר היתה כמה פעמים אמא של שבת, תמיד מלווה בהתרגשות כמה ימים לפני, תמיד לבושה בשמלה, תמיד מכבדת בחלה או עוגה שנאפתה במיוחד למאורע. כעת כשגדלה היא גם שותפה להכנות. אם לרגע, תרשו לעצמכם לשים את הציניות בצד, תצליחו להבחין במנהג יפה, גם בקרב החילוניים שבינינו. לגבי ההשקעה/ הפקה,  גם פה, הכל במידה. יש אמהות, שהבחירה היא לגמרי שלהן, אבל משקיעות מעבר למה שמצטייר בעיני כסביר. יש כאלה שיגידו שגם אני מאלו, אז שיגידו.

אני מודה, שבעיני אירוע כזה הוא חגיגה, בעיקר כי זו הזדמנות שלי כהורה, להעצים את הילדה בעיני חבריה. כמובן שיש עוד אפשרויות רבות להצליח במשימה הזו , אבל אמאבא שבת זו הזדמנות נהדרת. לגבי פיצוי על העדר דברים אחרים, לא בטוחה שאני מסכימה עם המשפט הזה, לא מדברת בשמן של אמהות אחרות, אבל בהחלט יכולה להעיד על עצמי שמתן תשומת לב לפרטים הקטנים, היה משהו חשוב שהצבתי לעצמי כאמא. 

אז לענייננו, היום, תמרי היתה אמא של שבת. בבוקר כשבחרנו בגדים לגן, אמרה לי "אמא אני מתרגשת" חייכתי חיוך ענק בלב, בעיקר בשל העובדה, שהיא מצליחה להביע במילים את רגשותיה. ואז שאלה, אם גם אני מתרגשת, כמובן ! הרי אם היא 'אמא של שבת' זה הופך אותי ל'סבתא של שבת'.

החלטנו להכין קאפקייקס וניל, שתמר מאוד אוהבת ולחלק עוגיית שוקולד בשקית יפה הביתה. תמר מאוד אוהבת לעבוד איתי במטבח ואנחנו אופות יחד כמעט כל שבוע. ככה אני מרוויחה זמן איכות איתה, היא מרגישה מועילה וכל הבית מרוויח מאפים נהדרים. כך היה גם הפעם.           

                                        

אצרף מתכון של הקאפקייקס. קיבלתי אותו מחברה, שקיבלה מחברה וכך הלאה, כך שקרדיט הפעם אין לי. במקור, זה מתכון לעוגת מייפל, לרוב אני משתמשת בו לקאפקייקס וניל עם קצפת פודינג מעל.

תמר בהכנה
צילום אמא

מצרכים :

3 ביצים

3 סוכר וניל

חצי כוס שמן

כוס ורבע קמח תופח

כוס ורבע סוכר
1 שמנת חמוצה

אופן ההכנה:

מקציפים במשך כמה דקות את הסוכר והביצים, מוסיפים את שאר המצרכים פרט לקמח, מערבבים היטב ולבסוף מנפים את הקמח ומערבבים עוד כמה דקות.

אופים בחום של 180 מעלות. ובתאבון .

אז שתהיה לכולנו שבת של שלום! 

ממשפחת אמא של שבת 

gift away
צילום: אמא

להיות אנה.

להיות נסיכה,

אין ילדה שמתישהו בחייה לא חלמה להיות כזו. השמלה המתנפחת, השיער הארוך המושלם, העור הצחור, הנסיך שתמיד מגיע בזמן הנכון ושלל גינונים נוספים שנלווים אליה.                                      

זו לא אשמתנו, זה מה שמכרו לנו עוד כשהיינו ילדות קטנות. היום אני נתקלת באמהות רבות שמתלבטות אם בכלל לחשוף את בנותיהן לסיפורי האגדות שאנו גדלנו עליהם, בדיוק מסיבות אלו. אלא, שהיום לשמחתי יש סרטים שנותנים תגובת נגד ומציירים את הנסיכה כאקטיבית, כאחת כזו שיוצאת לחפש את אהבתה ולא מחכה שזה יצילה. למה בעצם החלטתי לכתוב פתאום על נסיכות, אולי הפלגתי במחשבותי ובתכנוני, אך החג הקרוב, המשמעותי באמת, עוד רגע דופק בדלת, אסור שיתפוס אותי לא מוכנה.

מלבד הגיל בו לא ידעה לדבר, תמיד שאלתי למה תרצה להתחפש. בשנה שעברה שכולן התחפשו לאלזה ולנסיכה סופיה, תכף ארחיב בנושא, תמר ביקשה להיות ליצנה (הטעות במקור). כשהפייסבוק היה מלא בתמונות של נסיכות, היה מרנין לראות משהו אחר.

פורים 2015
צילום  : שורט אנד סימפל 

אני זוכרת שחברה שאלה אותי, איך גרמתי לתמר לא להיות אלזה? אז קודם כל, נכון שיש לדעה שלי משקל רב ואם הבחירה לא מתאימה אני אנסה לכוון לדבר אחר, אך זו לא הייתי אני. היא באמת לא הכירה את סיפורי הנסיכות האלו. השנה בעקבות חשיפה של בנות הגן, של שלל הפריטים שיש לה הקשורים לנסיכות, כששאלתי, למה תרצה להתחפש, השיבה לאלזה. כאן אני מודה התחלתי להתבלבל, לא נעים להודות אבל רק היום הזדמן לי לראות את הסרט המקסים "פרוזן" החלטתי שאם זה מה שהיא רוצה אז לפחות שאדע במה הסרט עוסק. בחרתי לצפות בו לבד, גם בשביל הצפייה בשפת המקור וגם כדי להחליט האם התכנים ראויים. הסרט מקסים ועשוי היטב, אלא שעכשיו, הבלבול גדל. איך ייתכן שדווקא אלזה קיבלה מקום של כבוד אצל הבנות, כשבעיניי, אנה היא הראויה! (במאמר מוסגר, שכן לא באתי לדבר על הסרט, אנה היא הנסיכה האידיאלית, היא אמנם מתאהבת בקלות, תכונה שאני יכולה להבין, אך היא אסרטיבית, משעשעת, לא מוותרת בקלות, לוחמנית ועוד. עם תכונות כאלו אני מוכנה שבנותיי יזדהו. אלזה בעיני היא קורבן של הסביבה, הוריה שרצו להגן עליה, פגעו בה בהגנת היתר שלהם, זו עוד ביקורת, שאפשר להרחיב עליה בנפרד, ואילו זו שהזכירה לה שיש בחוץ אהבה ושאסור לוותר, היתה לאורך כל הסיפור, אנה. אני יודעת שיהיו כאלה, שינסו להבין על מה אני מדברת ומה אני מנתחת כל דבר, סה"כ סיפור נסיכות.) מכאן לשם, לאלזה יש שמלה מהממת ושיער קלוע בצמה, שכל בת רוצה להיות כמוה. אבל זו תחפושת שלכולן יש, זו תחפושת שלא אני אכין. אבל!!! זה עוד שלב בתהליך הנפרדות שלי. היא זו לא אני, אם תרצה להיות אלזה, כנראה שזה מה שיקרה. (נכון לעכשיו היא בכלל רוצה להיות פיה).

מדידות נסיכותיות
צילום : אמא

האמת, אין לי בעיה עם נסיכות. פשוט, תמיד הייתי זו שמזדהה עם החברה של הנסיכה, עם אחותה היפה, תמיד הן היו נראות לי מעניינות יותר, מרתקות יותר, מעוררות יותר שאלות מהנסיכה הצפוייה. 

ואמנם, יש זמן עד פורים, אבל צריך להיות מוכנים. אשתף אתכם בתחפושות שהכנתי בשנים שעברו. 

צפו בהמשך לפוסט פרוייקט פורים 2016.  

עד אז, תהנו וDIY. 

 

בלרינה, 2013
צילום: דוד עמית

תות, 2014
צילום : שורט אנד סימפל 

בלרינה 2, 2015
צילום : שורט אנד סימפל

פרוייקט פיות

עוד רגע קטן וט"ו בשבט מגיע. פעם, הדרך היחידה* לדעת שהחג הזה הגיע, היה דרך דוכני הפירות היבשים שמקשטים כל סופר. היום יש משימות מהגן, לאורך חודש שלם, הרי אנחנו אוהבים לעשות קרנבל מכל דבר. זה מתחיל מבקשה פשוטה להביא פרי הדר כלשהו, לצאת לסיבוב בפרדס או לסחוט מיץ תפוזים מרענן וממשיך משם לפרוייקט עצים. כן, פרוייקט. עכשיו נשאלת השאלה למי מיועד הפרוייקט. ישר כל מאותגרי היצירה נלחצים וחושבים מה לעשות. אני מתוודה שיותר משבוע חשבתי על הנושא, אלא שאז הזכרתי לעצמי, שהפרוייקט הזה הוא שלה ולא שלי ולכן עליה להיות שותפה מלאה בכל הבחירות. ביטלתי את ההזמנה של המעצבת (לא באמת) וישבתי איתה לשיחה על מהות העץ. שיחה טובה מובילה בסופו של דבר לבחירה טובה, כזו שמשמחת גם את האמא. הוחלט על עץ פיות. אמנם יש כאלה שיראו בי יצירתית, אך גם אני מרגישה מאותגרת כשזה נוגע ליצירות מהסוג הזה.

אספנו חומרים, חשבנו יחד על מראה העץ והתחלנו ליצור. יחד. עכשיו, ברשותכם, אתאר לכם את תהליך העבודה. זוכרים את הפוביה שלי מחול? כך גם לגבי גואש.  אני אוהבת לעבוד איתו, אבל אפשר בלי להתלכלך? ובלי שצריך לשטוף ידיים כל רגע? ולמרות זאת, הנחתי את המחסומים מהעבר לגבי גואש, פרסתי שקית על השולחן בחדר עם הפרקט הלבן, ערבבנו יחד אדום ולבן והגענו לצבע שפיות הכי אוהבות. היא צבעה בהנאה רבה והחיוך שנסך על פניה, היה שווה הכל. בראשי, רצות מחשבות בסגנון "הזהרי לנפשך! או מדוייק יותר, לחולצתך", "רק אל תגעי בכלום" , "ואל תחשבי על לגעת בי", כלפי חוץ חייכתי ועודדתי להמשיך, אין שום צורך להעביר גם את השריטה הזו הלאה. 

כשהכל עוד היה נקי
צילום : אמא

בשלב השני שהתרחש למחרת, אספנו חול ואבנים, כן נגעתי בחול בלי מבט נגעל, בכל זאת דוגמה אישית, המשכנו לצבוע ולהדביק אפילו בדבק חם. מילה על עבודה עם חומרים "מסוכנים", אני לא בעד למנוע מהילד להתנסות, להפך אני חושבת שכדאי לאפשר לו התנסות גם במשהו שנראה מפחיד/ מסוכן, תוך כדי שמירה על כללי זהירות. לאחר מכן הגענו לחלק שתמר חיכתה לו הכי הרבה, פיזרנו נצנצים בשלל צבעים וזו היתה חוויה שרק פיות יודעות. כשבראשי רצות המחשבות "הכל עף באוויר",  "למה זה כל-כך מלכלך".

הפרקט הלבן
צילום :אמא

ביומיים האלה, אותו חדר עם הפרקט הלבן, נסגר לשימוש שאר בני הבית. בכל זאת, נצנצים עפים באוויר.  

מבט מקרוב
צילום : אמא

בבוקר המאורע, הפיה האישית שלי, קמה מאושרת. הכריזה שהיא רק פותחת את הדלת לבדוק לשלומן של הפיות ואז הוסיפה שהיום תלבש שמלה, כי ככה פיות מתלבשות (מתי היא הפכה להיות כזו בת?). כמובן שלפיה אמיתית יש כנפיים, אז גם לה. כשהגענו לגן נרגשות, הסייעת שאלה האם פורים היום, תמר ענתה שהיא פיה ואני הוספתי שהיא הפיה  הכי מיוחדת על העץ שלה. בכל מקרה הגננת, לשמחתי, זרמה עם העניין ושמחה מאוד לראות את הפיה הכי יפה בגן.

אז מה היה לנו כאן : יומיים יצירתיים ביחד, צבע גואש וחול שנכנסו הביתה ואפילו התקבלו בחיוך מפתיע ופיה אחת קטנה, שהיא הדבר הכי משמח בעולם ועץ של פיות.

הפיה האישית שלי
צילום : אמא

שיהיה לכם חג שמח, למתעניינים, החג חל ב - 25.1  .

*גילוי נאות, אני תמיד הייתי יודעת, שחג מתקרב. ככה זה שעובדים עם יומן המורה. 

תרגיל בהיפרדות.*

הפוסט, מוקדש לשתי נשים אהובות בחיי, שמתרגלות היפרדות בימים אלו.

היפרדות. איזו מילה חותכת. היא נכתבת על הדף ושורטת אותו. זה כואב לו וכואב גם לי. כשנתבקשתי לעשות תרגיל בהיפרדות הדחקתי את רגשותיי. הרגשתי שזה מנגנון ההגנה היחיד שיעזור לי לשרוד. בקרים שלמים פעלתי על אוטומט. ככה מתנהגים, כשיש משהו שמאיים על מה שצריך להיות, על משהו שמנוגד לטבע. 9 חודשים הן היו מחוברות אליי (כל אחת בזמנה), היו בתוכי, היו חלק ממני ; נשימה משותפת, נוזלים משותפים, גוף משותף וקרבה אינסופית. מהרגע שיצאו החוצה, החל התרגיל הזה בהיפרדות. בהתחלה הוא היה רק שינוי מצב גופני, עכשיו היינו לשני גופים מחוברים. אחרי חצי שנה, התחיל לכאוב לי יותר, המרחק היה לפיזי והמרחק הזה הכאיב לי. החבל שבו היו מחוברות נמתח, ככל שהתרחקתי יותר הוא משך לי מקומות נסתרים בלב. אז שוב הדחקתי, כי ככה עושים כמרגישים במצוקה. כשאיפשרתי לעצמי להרגיש, בכיתי. המון. (לא, זה לא נהיה קל יותר בילד שני). רק רציתי אותן קרוב אליי. אבל המציאות הכתיבה אחרת, המציאות פתחה בפניי הזדמנויות, אז יצאתי לעבוד. טיפלתי בנפשם של ילדים של אחרים ובכיתי על שלי.

מתי מצליחים להתרגל למרחק הזה? מתי התרגיל בהיפרדות הופך להיות נסבל יותר? קל יותר?

אני מצליחה לספר לכם על זה, כי אני כבר לא בהדחקה. התקופה הזו חולפת כמו כל חיינו ואז את נזכרת בעצמך. במי שהיית. במי שאת עוד רוצה להיות כשידייך משוחררות, בעוד ליבך יהיה כבול לעד. את נזכרת איפה את מתחילה ואיפה נגמרת, איפה צרכייך ואיפה מה שאת רוצה (לא רק צריכה). את לומדת להיות אמא במשרה מלאה, שזה בעצם אומר, אמא שעובדת בשתי עבודות, האחת בתחום המקצועי שלה והשנייה בתפקיד חייה. השילוב קשה, אבל את מגלה שאת מסוגלת. גם כי הכאב נעשה יותר נוח ובעיקר כי אין דבר שאמא לא יכולה ('לאבא שלי יש סולם' בגרסה הנשית).

אסיים בשורת הפתיחה מתוך ספר פרוזה מקסים של משורררת מקסימה, שפגשתי היום.                           

"אני כותבת אלייך. את. אני. אני אלייך. מה ההבדל בין את לאני, איפה עובר הקו שמפריד בין שתינו. איפה הנקודה שבה האני מפסיקה להיות את." **

*תודה לנעה על השם לתרגיל.

**ליאור גרנות, 2015 מתוך ספרה המקסים 'נַנִּינָה'. 

אחת בפנים, אחת בחוץ.
צילום : שורט אנד סימפל