תארו לכם סיטואציה בה
אתם חוזרים למקום שפעם הייתם בו בני בית, אבל כעת מלבד הפיזיות הכל מרגיש לכם
שונה. מצד אחד ההרגשה של המוכר, השמח ושוקק החיים, מצד שני הרגשה כל-כך אחרת שלרגע
אחד אתם עוצרים ובודקים, איפה אתם באמת.
אז זה מה שקרה לי
היום כשהגעתי לביקור בצהריי היום עם הבנות ב : ת ל - א ב י ב !
בטוחה שיש כמה מכם שמרימים עכשיו גבה ובטוחים
שהגזמתי בתיאור שלי. אבל תחושת הזרות והמוזרות שאפפה אותי זיכתה אותי לשתף אתכם
בהרגשה.
הגענו לפאב בלב
תל-אביב לחגוג יומהולדת לחבר של בן זוגי שיחיה, יום שבת בצהריים, לא חשבנו לחפש
בייביסיטר, היה טבעי לנו שנגיע יחד איתן. אחרי שנגמרה דקת ההתלהבות
מ"השבט" שייצרנו שנינו - הזרים
בתוך המון הרווקים/רווקות נטולי הילדים, התחלתי להרגיש את ההרגשה שתוארה קודם
כחזקה יותר. כאופייני לי התחלתי לשאול את עצמי שאלות. האם אני כבר לא מסוגלת לפתח
שיחה, כזו שלא קשורה קשר ישיר לכמות הילדים שהנ"ל רוצה או שאיני מוצאת את
עצמי בקרב כאלה שמתעוררים יקיצה טבעית בצהריי היום. הרי יכולה אני להעיד על עצמי
במקרה הזה, שמילים, אף פעם לא חסרות לי. בכל זאת הפעם הן חסרו והעדפתי לצאת לסיבוב
בשדרה, רוויה מכוס היין ששתיתי קודם.
השדרה נשארה יפה
כתמיד, ככה זכרתי אותה. שם פגשתי חברים עם ילדים (הוקל לי, איני לבד). בשדרה, בשעה
הזו הסתובב ההמון עם עגלות וילדים מתרוצצים. חייכתי לעצמי.
כעת בבית, ששתיהן ישנות
שלוות ושמחות מהתרוצצויות של היום אני כבר מרגישה פחות מוזר, חזרתי הביתה.
*קץ לילדות /רמי פורטיס
 |
| מתרוצצות בשדרה צילום בתנועה : עצמי |
אני כל כך מזדהה עם תחושת "הזרות" הזו. אבל בנוסף לתחושה הזו מגיע גם תחושת עצבים שאין חנייה!!
השבמחקגרמת לי לחייך :) בואי נשאר בצורן, הכי טוב בבית !
השבמחק