אל תגעו לי בעוגה

מכירים את הבקשות האלו בכל מיני אירועים של הגן "ללא אחים". מהי התגובה הראשונה שלכם לעניין? האם אתם מההורים שישר מתעצבנים, כי איך בדיוק אמצא בייביסיטר בשעה 17 ביום ראשון, האם אתם מאלה שלמרות שזו הבקשה של הגננת, מתעלמים ומגיעים לגן בהרכב מלא פלוס פלוס. או שאתם מבינים את המקום שאליו חותרת הגננת ומראש לא התכוונתם להביא אותם. מה קורה כשלא נאמרה בקשה כזו, אך ההחלטה היא שלכם, את מי אתם שמים במרכז? את הנוחות שלכם? את הנוחות של הילד? ועל איזה ילד בכלל אני מדברת? החוגג? הנספח?

לפני שבוע נעמה חגגה בגן יומהולדת שנתיים, הרצון הראשון שלי היה שנגיע כולנו בהרכב מלא, תמר תהיה מאושרת מזה, היא כל-כך אוהבת ימי הולדת. תמר תהיה מאושרת מזה, לא התבלבלתי. אבל זוכרים מי החוגגת היום? האם נעמה תהיה שמחה שגם אחותה הגדולה תגיע? האם תשומת הלב של אמא ואבא יהיו מופנים רק לנעמה כשתמר גם בסביבה? בכמה מצבים במהלך היום יש לנו הזכות לראות אותה כיחידה. ( לו רק הייתי זוכרת את כמות הפעמים שדיברו אליי ברבים כשהייתי קטנה). התלבטנו לא מעט על נוכחותה של תמר ביומהולדת, על מצב הרוח של נעמה שיכול להשתנות בהינף יד, על הסיטואציה כולה, חצי שעה של השקעת אנרגיה מתרגשת רק בה. גם ככה החודש הזה כל כך מבלבל אותן, מי חוגגת ומתי ואם כבר גדלתי בשנה מהיום הולדת שצויין בגן לזה שצויין עם המשפחה?

לכל אחת עוגה משלה

אצלנו בבית, היה נהוג להגיע בהרכב מלא, פלוס פלוס. אם להודות על האמת, אני לא זוכרת הרבה מהגיל הזה, רק מה שתמונה הנציחה ונשארה בזכרוניי מאז. כשהתלבטתי על העניין, עלתה לי תמונה לראש ומה שזכרתי היה שאני לא רוצה שעוד מישהו יחלוק איתי את הרגע הזה שהוא שלי. נכון, הייתי ילדה של צומי. אני עדיין כזו, גם אם חדלתי לבקש. כבר הזכרתי בפוסט הקודם שלא סתם היקרות ביותר לליבי חולקות איתי את הרגעים האלה. מודה שלחלוק איתן, זה הרבה יותר קל. אבל מה תהיה דעתן כשהן תגדלנה, זו אוכל רק לנחש.  יהיו כאלה שיגידו, שאני טועה ואחים הם עסקת חבילה וביום הולדת כולם שמחים עבורך ואם את לא מצליחה לראות מעבר, אז כנראה שהבעיה היא אצלך. נכון שכולם רוצים לחגוג איתי ונכון שזה מאורע משמח ויכול ללמד אחרים על פרגון וראיית האחר, אבל השיח שאני רוצה שיתנהל סביב השולחן שלנו הוא גם שיח שמכיל רגשות של קנאה, של אכזבה ושל עוד רגשות שפחות נעים לדבר עליהם בטח בהקשר של יומהולדת לא?

אל תגעו לי בעוגה

אז הלכנו בלי תמר, היא התאכזבה ומאוד רצתה להיות שם. היתה לי צביטה בלב, אבל כשהגענו וראינו את נעמה זורחת מאושר והתרגשות הבנתי שכל מה שהיא היתה צריכה זה את שני הוריה שמחים ומתרגשים יחד איתה. כשחזרנו הביתה, תמר רצה לנעמה וחיבקה אותה ושתיהן שיחקו בהפתעות יחד. אז נכון שהבחירות האלה אף לא קלות ותמיד מגיעות ממקום טוב, אבל אם נעצור לרגע. הילדות שלי זקוקות גם לנפרדות הזו. לא יכולה שלא לחשוב לעצמי איך זה אצל תאומים?

נתקלתם במצב דומה לשלי? יש לכם תאומים ואתם רוצים להאיר את עיניי? אשמח לשמוע מכם כאן בתגובות  וגם בדף בפייסבוק שלי זו הזדמנות לעשות לייק אם טרם עשיתם.   לחצו כאן 

אסיים גם הפעם בברכת חודשלדת שמח!