משפחה בהפקה

יום המשפחה. ככה החליטו בשנים האחרונות לקרוא לו, במהלך כל היום אני קוראת על אמהות שכותבות להחזיר עטרה ליושנה ויפה שעה אחת קודם, אפילו נתקלתי באבות שמצדיקים את עצם קיומו של היום הזה עבורנו. אני תוהה בקול האם באמת צריך לחפש סיבה למסיבה, האם אנו זקוקים ליום מיוחד כדי להיזכר איזו משפחה אנחנו וכמה אנחנו אוהבים אותם למרות הכל, אולי בעיקר בגלל זה. אז נכון, שבני האדם זקוקים לטקסים ולכן נוצר גם היום הזה, אבל אני אומרת, אם כבר חגיגה, אז למה באמת לא להפריד? שיהיה יום האם, יום האב ובגלל שאני מאוד אוהבת את הסבים והסבתות של הבנות שלי אני מציעה שיהיה גם יום הסבים.ות. ואם אפשר לחגוג לכל אחד בנפרד, אז למה להרוס מסיבה? לא חבל? 

אבל רגע רצינות, אני באמת אוהבת את יום המשפחה, הוא קיבל אצלי חשיבות מיוחדת כשהפכתי לאמא. אני אולי לא זקוקה ליום מיוחד כדי לומר לבנות שלי כמה אמא אוהבת אותן, זה קורה כל הזמן, אבל יש משהו ביום הזה שהופך אותו לחגיגי ואתם הרי יודעים כמה אני אוהבת חגיגות. אז מה נראה לכם שחסכתי הפעם בהפקה? 

אתחיל, הכנתי מבעוד מועד בצק בשלושה צבעים, הכנסתי למקרר וכעבור שעה התחלתי בהכנת הלבבות.  

לבבות לאוהבים

הבצק הזה, הוא בצק מאוד מומלץ, נעים לעבודה והכי חשוב טעים! 

מה חשבתם שאחסוך מכם מתכון? כדאי לנסות זאת בבית ואפילו עם הילדים, הבעיה היחידה, הבצק דורש קירור ולפעמים לקטנים אין סבלנות לחכות, לשיקולכם. 

מבוסס על המתכון של קרין גורן. 

מרכיבים :

200 גרם חמאה רכה

100 גרם אבקת סוכר

300 גרם קמח

1 כפית תמצית וניל

1/4 כפית מלח

1/4 כוס חלב

לבצק החום : כף שוקולית

לבצק האדום: צבע מאכל (אתכם הסליחה, פעם ב..מותר)

במיקסר עם וו גיטרה מעבדים חמאה ואבקת סוכר במהירות נמוכה 2 דקות, עד לתערובת קרמית. מוסיפים וניל ומעבדים קצרות. 
מנפים יחד קמח ומלח. מוסיפים חלב יחד עם חצי כוס מתערובת הקמח (פחות או יותר). מעבדים למשחה חלקה ואחידה. מוסיפים את יתרת הקמח ומעבדים קצרות רק על שמתקבל בצק רך ואחיד. 
מחלקים לשני חלקים ולשים לתוך חצי מהבצק את הקקאו לקבלת בצק חום. 
עוטפים את הבצקים בניילון נצמד ומעבירים למקרר לשעה. 
מחממים תנור ל180 מעלות. על נייר אפייה מקומח קלות מרדדים כל אחד מהבצקים לעלה בעובי חצי ס"מ. 
קורצים בעזרת לבבות גדולים וקורצים לב קטן מתוך כל לב גדול. מחליפים את הלב הפנימי כך שיתקבל לב פנימי בצבע בצק מנוגד. נועצים שיפוד עץ או מקל בכל עוגייה ואופים כ-15 דקות, עד שהעוגיות יציבות למגע וזהובות. 
מצננים לחלוטין לפני שמפרידים מהנייר. 

לב בתוך לב

ומהשאריות של בהצק הכנתי מלא לבבות קטנים. תמר זללה המון ואז שאלה "אפשר קינוח?".

לבבות לכולם

ואחרי שהעוגיות התקררו, הכנתי שקיות הפתעה לקטנות וגם לאבא שלהן.

gift away

וכך נראה השולחן

שולחן הלבבות

בערב היה גם אוכל טעים לא פחות על שולחן הלבבות. 

כמובן שלא ויתרתי על פעילות 'העשרה' לקטנות, אין ספק שהיה שמח מאוד במטבח, עבודה עם בצק מלח (כוס קמח, כוס מלח וחצי כוס מים). 

נעמה והבצק

הידיים שלהן

משפחה יקרה שלי, אני אוהבת אתכם בלי סוף ולא באמת משנה לי איך קוראים ליום הזה.

אל תפחדו לצעוק! מקסימום תעירו את השכנים.

מפגש השראה, שהזכיר לי, שכדאי לפעמים לצעוק.

כולנו גדלנו על הקלישאה שמשאלות לא מגלים, כשנופל ריס, כשמכבים נרות על העוגה. שנים של נרות שכובו, של ריסים שהתעופפו, אינספור משאלות שוגרו לאוויר, חלקן התגשמו וחלקן עדיין עפות להן אי שם באוויר.                                                                                                                               

משאלת יומהולדת בלב
צילום : אבא

בשבוע שעבר פגשתי את יובל אברמוביץ' בהרצאה שלו "הרשימה" ואחד הדברים מיני רבים, שהאירו את עיני היו, שחלומות צועקים בקול ובטח לא לוחשים בלב לעצמנו. חשבתי על האמירה הזו במשך השבוע. ניסיתי להבין מאיפה מגיעה המסורת הזו, המנהג הנפוץ הזה מגיע אלינו מהאמונה הפגאנית העתיקה, לפיה העשן העולה מכיבוי הנרות – או הריס המתעופף ברוח – יישאו את המשאלה שלנו השמימה, עוד מאמינים כי אם המבקש יגלה את משאלתו, המשאלה לא תתגשם לעולם. כמו רבים אחרים, גם אני גדלתי על האמונה הזו וכך גם התחלתי לגדל את ילדותי. היום כששאלתי את תמר, מה המשאלה שלה, התקשתה לענות לי ואז השיבה "דג זהב", מבלי משים ביקשה גם כלב וחתול והרי היא מפחדת מכלבים. כשהתחלתי להתעניין בבקשותיה, לרגע נבהלה ושאלה אותי אם זה באמת? חשבתי לעצמי, שכבר בגיל 3 וחצי היא מבינה שמשאלות לא מתגשמות בכזו קלות.

הפחד מלחלום

איך אני מתייחסת למשאלות/חלומות שלי? שמתי לב, שחלומות רבים אני ממשיכה לחלום בעיניים עצומות, מפחדת שאם אפקח את עיניי, החלום יעלם. אבל הפחד הוא בעצם, לא שהוא יעלם אלא שהוא פשוט יוכל להתגשם. רבים מחלומותינו נשארים בגדר חלום בגלל שלל תירוצים, כאלו ואחרים. אצלי זה בעיקר הפחד מכשלון, הפחד ממה תגיד הסביבה, כשתגלה על מה אני חולמת ואולי בעיקר הפחד, שהחלום כבר לא יהיה חלום.

בהרצאה הזו או יותר נכון לקרוא לה מפגש השראה, פגשתי אדם שחולם בגדול, אלא שהוא לא רק חולם, הוא עושה הכל כדי להגשים את חלומותיו. נכון, יהיו מי מכם שיגידו שדרוש אופי מסויים ותכונות שאין לכולנו, אבל הרי לכולנו יש חלומות, כולנו רוצים שיקרה לנו משהו טוב. בגילי כבר הבנתי שהדברים הטובים לא דופקים לנו בדלת ומבקשים רשות להיכנס. אנחנו נדרשים לעבוד עבורם. כן לעבוד בהגשמת החלומות שלנו. אז שוב, נשמע באופק התירוץ של זמן וכסף, אבל בואו לרגע, נהיה כנים. זמן וכסף תמיד אפשר למצוא. לא על העצים, אבל אם נלמד לנהל את המשאבים החיונים האלה כמו שצריך, בטח שנצליח. כשאנחנו באמת רוצים שמשהו יקרה, עלינו לגרום לו לקרות.

עשה ואל תעשה 

אז תודה למפגש ההשראה הזה, שהאיר לי נקודות חשובות ומשמעותיות. למי שלא יזכה ללכת להרצאה, להלן הפרשנות שלי לדבריו של יובל.

מוגש כשירות לציבור :

• תשאלו את עצמכם, מה החלום שלי ?
• הגדירו לעצמכם רשימה ברורה של 10 דברים, כשהיעד להגשמה יהיה שנתיים מהיום.
• שתפו אנשים סביבכם בחלומות שלכם, תתפלאו כמה יכולים לעזור לכם להגשימו.
• אל תפחדו להגיד כן ! לכל דבר. במקרה הגרוע תוכלו להתחרט.
• תזכרו שברגע שטוב לכם, טוב לסובבים אתכם.
• ביומהולדת, בקשו משאלה בקול! למדו גם את ילדכם לעשות זאת.
• תזכרו שימי המחר מוגבלים, אל תחכו לפנסיה.
• הרחיקו מסביבתכם , אנשים רעילים, כאלה שלא רוצים בטובתכם.
• זכרו, שאין נכשלתי או הצלחתי יש שיחקתי.
• תצעקו את החלומות שלכם, מישהו ישמע אתכם.

ועכשיו למשימה שלי ושלכם. הגדירו לעצמכם יעד אחד, משימה אחת שאתם רוצים להשיג בחודש הקרוב. אל תשמרו את החלום לעצמכם, שתפו אותי ואת האחרים בחלום שלכם, בטוחה שנוכל לעזור.

החלום שלי לחודש הקרוב, בטוחה שתוכלו לעזור הוא : (תופים, חצוצרות וצעקה גדולה) 

להרחיב את מעגל הקוראים של הבלוג. אשמח לשמוע רעיונות, הצעות, שיתופי פעולה ועוד. מחכה לרעיונות שלכם. 

אל תפחדו להגשים את חלומותיכם! 

סבתא של שבת

זו הגזמה, זו היסחפות וזה בטוח מפצה על העדר דברים אחרים, השמיעו באוזניי כמה חברות ילדות שלי. השיחה הזו חוזרת על עצמה בעיקר סביב חגיגות ימי הולדת ואירועי אמאבא שבת בגן. האמת שהפקות יום הולדת שנתיים לפעמים מאבדות כל פרופורציה הגיונית, אבל היי, מי אני שאשפוט. לגבי החגיגות האחרות, מודה ומתוודה שפעם כלל לא ידעתי, שגנים לא דתיים מציינים את הטקס הזה. לזכותי יזקף, שאני בוגרת גן דתי והייתי בטוחה שזה טקס השמור לגנים מהסוג הזה, מה גם שבשנים האחרונות אני עובדת בשכנות לגני קיבוץ ששם אין איזכור של טקס השבת. לפני כשלוש שנים, נודע לי שתמר היתה אמא של שבת, לא נדרשתי להביא דבר מכיוון שזה היה ברגע האחרון, כשהתברר לי שאמאבא של שבת מביאים חלה או עוגה, היה ברור לי, שלי זה לא יקרה שוב, לא יתפסו אותי לא מוכנה.

חלפו השנים, תמר היתה כמה פעמים אמא של שבת, תמיד מלווה בהתרגשות כמה ימים לפני, תמיד לבושה בשמלה, תמיד מכבדת בחלה או עוגה שנאפתה במיוחד למאורע. כעת כשגדלה היא גם שותפה להכנות. אם לרגע, תרשו לעצמכם לשים את הציניות בצד, תצליחו להבחין במנהג יפה, גם בקרב החילוניים שבינינו. לגבי ההשקעה/ הפקה,  גם פה, הכל במידה. יש אמהות, שהבחירה היא לגמרי שלהן, אבל משקיעות מעבר למה שמצטייר בעיני כסביר. יש כאלה שיגידו שגם אני מאלו, אז שיגידו.

אני מודה, שבעיני אירוע כזה הוא חגיגה, בעיקר כי זו הזדמנות שלי כהורה, להעצים את הילדה בעיני חבריה. כמובן שיש עוד אפשרויות רבות להצליח במשימה הזו , אבל אמאבא שבת זו הזדמנות נהדרת. לגבי פיצוי על העדר דברים אחרים, לא בטוחה שאני מסכימה עם המשפט הזה, לא מדברת בשמן של אמהות אחרות, אבל בהחלט יכולה להעיד על עצמי שמתן תשומת לב לפרטים הקטנים, היה משהו חשוב שהצבתי לעצמי כאמא. 

אז לענייננו, היום, תמרי היתה אמא של שבת. בבוקר כשבחרנו בגדים לגן, אמרה לי "אמא אני מתרגשת" חייכתי חיוך ענק בלב, בעיקר בשל העובדה, שהיא מצליחה להביע במילים את רגשותיה. ואז שאלה, אם גם אני מתרגשת, כמובן ! הרי אם היא 'אמא של שבת' זה הופך אותי ל'סבתא של שבת'.

החלטנו להכין קאפקייקס וניל, שתמר מאוד אוהבת ולחלק עוגיית שוקולד בשקית יפה הביתה. תמר מאוד אוהבת לעבוד איתי במטבח ואנחנו אופות יחד כמעט כל שבוע. ככה אני מרוויחה זמן איכות איתה, היא מרגישה מועילה וכל הבית מרוויח מאפים נהדרים. כך היה גם הפעם.           

                                        

אצרף מתכון של הקאפקייקס. קיבלתי אותו מחברה, שקיבלה מחברה וכך הלאה, כך שקרדיט הפעם אין לי. במקור, זה מתכון לעוגת מייפל, לרוב אני משתמשת בו לקאפקייקס וניל עם קצפת פודינג מעל.

תמר בהכנה
צילום אמא

מצרכים :

3 ביצים

3 סוכר וניל

חצי כוס שמן

כוס ורבע קמח תופח

כוס ורבע סוכר
1 שמנת חמוצה

אופן ההכנה:

מקציפים במשך כמה דקות את הסוכר והביצים, מוסיפים את שאר המצרכים פרט לקמח, מערבבים היטב ולבסוף מנפים את הקמח ומערבבים עוד כמה דקות.

אופים בחום של 180 מעלות. ובתאבון .

אז שתהיה לכולנו שבת של שלום! 

ממשפחת אמא של שבת 

gift away
צילום: אמא

להיות אנה.

להיות נסיכה,

אין ילדה שמתישהו בחייה לא חלמה להיות כזו. השמלה המתנפחת, השיער הארוך המושלם, העור הצחור, הנסיך שתמיד מגיע בזמן הנכון ושלל גינונים נוספים שנלווים אליה.                                      

זו לא אשמתנו, זה מה שמכרו לנו עוד כשהיינו ילדות קטנות. היום אני נתקלת באמהות רבות שמתלבטות אם בכלל לחשוף את בנותיהן לסיפורי האגדות שאנו גדלנו עליהם, בדיוק מסיבות אלו. אלא, שהיום לשמחתי יש סרטים שנותנים תגובת נגד ומציירים את הנסיכה כאקטיבית, כאחת כזו שיוצאת לחפש את אהבתה ולא מחכה שזה יצילה. למה בעצם החלטתי לכתוב פתאום על נסיכות, אולי הפלגתי במחשבותי ובתכנוני, אך החג הקרוב, המשמעותי באמת, עוד רגע דופק בדלת, אסור שיתפוס אותי לא מוכנה.

מלבד הגיל בו לא ידעה לדבר, תמיד שאלתי למה תרצה להתחפש. בשנה שעברה שכולן התחפשו לאלזה ולנסיכה סופיה, תכף ארחיב בנושא, תמר ביקשה להיות ליצנה (הטעות במקור). כשהפייסבוק היה מלא בתמונות של נסיכות, היה מרנין לראות משהו אחר.

פורים 2015
צילום  : שורט אנד סימפל 

אני זוכרת שחברה שאלה אותי, איך גרמתי לתמר לא להיות אלזה? אז קודם כל, נכון שיש לדעה שלי משקל רב ואם הבחירה לא מתאימה אני אנסה לכוון לדבר אחר, אך זו לא הייתי אני. היא באמת לא הכירה את סיפורי הנסיכות האלו. השנה בעקבות חשיפה של בנות הגן, של שלל הפריטים שיש לה הקשורים לנסיכות, כששאלתי, למה תרצה להתחפש, השיבה לאלזה. כאן אני מודה התחלתי להתבלבל, לא נעים להודות אבל רק היום הזדמן לי לראות את הסרט המקסים "פרוזן" החלטתי שאם זה מה שהיא רוצה אז לפחות שאדע במה הסרט עוסק. בחרתי לצפות בו לבד, גם בשביל הצפייה בשפת המקור וגם כדי להחליט האם התכנים ראויים. הסרט מקסים ועשוי היטב, אלא שעכשיו, הבלבול גדל. איך ייתכן שדווקא אלזה קיבלה מקום של כבוד אצל הבנות, כשבעיניי, אנה היא הראויה! (במאמר מוסגר, שכן לא באתי לדבר על הסרט, אנה היא הנסיכה האידיאלית, היא אמנם מתאהבת בקלות, תכונה שאני יכולה להבין, אך היא אסרטיבית, משעשעת, לא מוותרת בקלות, לוחמנית ועוד. עם תכונות כאלו אני מוכנה שבנותיי יזדהו. אלזה בעיני היא קורבן של הסביבה, הוריה שרצו להגן עליה, פגעו בה בהגנת היתר שלהם, זו עוד ביקורת, שאפשר להרחיב עליה בנפרד, ואילו זו שהזכירה לה שיש בחוץ אהבה ושאסור לוותר, היתה לאורך כל הסיפור, אנה. אני יודעת שיהיו כאלה, שינסו להבין על מה אני מדברת ומה אני מנתחת כל דבר, סה"כ סיפור נסיכות.) מכאן לשם, לאלזה יש שמלה מהממת ושיער קלוע בצמה, שכל בת רוצה להיות כמוה. אבל זו תחפושת שלכולן יש, זו תחפושת שלא אני אכין. אבל!!! זה עוד שלב בתהליך הנפרדות שלי. היא זו לא אני, אם תרצה להיות אלזה, כנראה שזה מה שיקרה. (נכון לעכשיו היא בכלל רוצה להיות פיה).

מדידות נסיכותיות
צילום : אמא

האמת, אין לי בעיה עם נסיכות. פשוט, תמיד הייתי זו שמזדהה עם החברה של הנסיכה, עם אחותה היפה, תמיד הן היו נראות לי מעניינות יותר, מרתקות יותר, מעוררות יותר שאלות מהנסיכה הצפוייה. 

ואמנם, יש זמן עד פורים, אבל צריך להיות מוכנים. אשתף אתכם בתחפושות שהכנתי בשנים שעברו. 

צפו בהמשך לפוסט פרוייקט פורים 2016.  

עד אז, תהנו וDIY. 

 

בלרינה, 2013
צילום: דוד עמית

תות, 2014
צילום : שורט אנד סימפל 

בלרינה 2, 2015
צילום : שורט אנד סימפל

פרוייקט פיות

עוד רגע קטן וט"ו בשבט מגיע. פעם, הדרך היחידה* לדעת שהחג הזה הגיע, היה דרך דוכני הפירות היבשים שמקשטים כל סופר. היום יש משימות מהגן, לאורך חודש שלם, הרי אנחנו אוהבים לעשות קרנבל מכל דבר. זה מתחיל מבקשה פשוטה להביא פרי הדר כלשהו, לצאת לסיבוב בפרדס או לסחוט מיץ תפוזים מרענן וממשיך משם לפרוייקט עצים. כן, פרוייקט. עכשיו נשאלת השאלה למי מיועד הפרוייקט. ישר כל מאותגרי היצירה נלחצים וחושבים מה לעשות. אני מתוודה שיותר משבוע חשבתי על הנושא, אלא שאז הזכרתי לעצמי, שהפרוייקט הזה הוא שלה ולא שלי ולכן עליה להיות שותפה מלאה בכל הבחירות. ביטלתי את ההזמנה של המעצבת (לא באמת) וישבתי איתה לשיחה על מהות העץ. שיחה טובה מובילה בסופו של דבר לבחירה טובה, כזו שמשמחת גם את האמא. הוחלט על עץ פיות. אמנם יש כאלה שיראו בי יצירתית, אך גם אני מרגישה מאותגרת כשזה נוגע ליצירות מהסוג הזה.

אספנו חומרים, חשבנו יחד על מראה העץ והתחלנו ליצור. יחד. עכשיו, ברשותכם, אתאר לכם את תהליך העבודה. זוכרים את הפוביה שלי מחול? כך גם לגבי גואש.  אני אוהבת לעבוד איתו, אבל אפשר בלי להתלכלך? ובלי שצריך לשטוף ידיים כל רגע? ולמרות זאת, הנחתי את המחסומים מהעבר לגבי גואש, פרסתי שקית על השולחן בחדר עם הפרקט הלבן, ערבבנו יחד אדום ולבן והגענו לצבע שפיות הכי אוהבות. היא צבעה בהנאה רבה והחיוך שנסך על פניה, היה שווה הכל. בראשי, רצות מחשבות בסגנון "הזהרי לנפשך! או מדוייק יותר, לחולצתך", "רק אל תגעי בכלום" , "ואל תחשבי על לגעת בי", כלפי חוץ חייכתי ועודדתי להמשיך, אין שום צורך להעביר גם את השריטה הזו הלאה. 

כשהכל עוד היה נקי
צילום : אמא

בשלב השני שהתרחש למחרת, אספנו חול ואבנים, כן נגעתי בחול בלי מבט נגעל, בכל זאת דוגמה אישית, המשכנו לצבוע ולהדביק אפילו בדבק חם. מילה על עבודה עם חומרים "מסוכנים", אני לא בעד למנוע מהילד להתנסות, להפך אני חושבת שכדאי לאפשר לו התנסות גם במשהו שנראה מפחיד/ מסוכן, תוך כדי שמירה על כללי זהירות. לאחר מכן הגענו לחלק שתמר חיכתה לו הכי הרבה, פיזרנו נצנצים בשלל צבעים וזו היתה חוויה שרק פיות יודעות. כשבראשי רצות המחשבות "הכל עף באוויר",  "למה זה כל-כך מלכלך".

הפרקט הלבן
צילום :אמא

ביומיים האלה, אותו חדר עם הפרקט הלבן, נסגר לשימוש שאר בני הבית. בכל זאת, נצנצים עפים באוויר.  

מבט מקרוב
צילום : אמא

בבוקר המאורע, הפיה האישית שלי, קמה מאושרת. הכריזה שהיא רק פותחת את הדלת לבדוק לשלומן של הפיות ואז הוסיפה שהיום תלבש שמלה, כי ככה פיות מתלבשות (מתי היא הפכה להיות כזו בת?). כמובן שלפיה אמיתית יש כנפיים, אז גם לה. כשהגענו לגן נרגשות, הסייעת שאלה האם פורים היום, תמר ענתה שהיא פיה ואני הוספתי שהיא הפיה  הכי מיוחדת על העץ שלה. בכל מקרה הגננת, לשמחתי, זרמה עם העניין ושמחה מאוד לראות את הפיה הכי יפה בגן.

אז מה היה לנו כאן : יומיים יצירתיים ביחד, צבע גואש וחול שנכנסו הביתה ואפילו התקבלו בחיוך מפתיע ופיה אחת קטנה, שהיא הדבר הכי משמח בעולם ועץ של פיות.

הפיה האישית שלי
צילום : אמא

שיהיה לכם חג שמח, למתעניינים, החג חל ב - 25.1  .

*גילוי נאות, אני תמיד הייתי יודעת, שחג מתקרב. ככה זה שעובדים עם יומן המורה.