אל תגעו לי בעוגה

מכירים את הבקשות האלו בכל מיני אירועים של הגן "ללא אחים". מהי התגובה הראשונה שלכם לעניין? האם אתם מההורים שישר מתעצבנים, כי איך בדיוק אמצא בייביסיטר בשעה 17 ביום ראשון, האם אתם מאלה שלמרות שזו הבקשה של הגננת, מתעלמים ומגיעים לגן בהרכב מלא פלוס פלוס. או שאתם מבינים את המקום שאליו חותרת הגננת ומראש לא התכוונתם להביא אותם. מה קורה כשלא נאמרה בקשה כזו, אך ההחלטה היא שלכם, את מי אתם שמים במרכז? את הנוחות שלכם? את הנוחות של הילד? ועל איזה ילד בכלל אני מדברת? החוגג? הנספח?

איה, אאוץ' ואווה - הגרסה המלאה

אני חושבת שכתבתי על הנושא הזה את מרבית הפוסטים שלי, בכל זאת הבלוג שלי גם מתהדר בשם הזה.

תחשבו על זה, מילה בת שתי הברות שמכילה בתוכה את כל העולם. ואפילו קצת יותר. כשהתינוק שלך נולד אומרים לך : "מזל טוב את אמא!"  אבל מתי באמת הרגשת כך. מה נתן לזה את התוקף הכי חשוב בעינייך?

יש דבר כזה? גיל שנתיים הנורא !

כהורים תמיד אומרים לנו להימנע מהשוואות בין הילדים. אז אומרים, מי מאיתנו באמת מצליח לא להשוות? אנחנו משווים מבלי לשים את תשומת ליבנו על הדבר. אנחנו משווים את עצמנו לשכן לידנו - הדשא שלו ירוק יותר. אנחנו משווים את הילדים הנפלאים שלנו, לילד הצעקני של השכן (או להפך). ואפילו, כן גם זה קורה אצל הטובים ביותר, אנחנו משווים בין הילדים עצמם. אז מה קורה אם הילד הראשון עשה הכל לפי הספר ואפילו הקדים אותו ולא השאיר לנו מקום לספק, לשאילת שאלות, להתלבטות, לצורך להתייעץ, מה קורה אם אחיו לא כזה?

7 משפטים שכולנו אומרים לילדנו

פעם היתה פרסומת כזו ששאלה אם שגרה זה רע? זוכרים אותה? גם אני לא כל-כך, היא היתה לקפה או משהו בסגנון, אבל אני כן זוכרת את השאלה הזו, שהדהדה בראשי שנים אחר כך.  למרות שאנחנו בעיצומה של החזרה לשגרה, אני רוצה, ברשותכם, להתעכב על היציאה מהשגרה, על כל הביחד הזה שהיה פה עד לפני רגע. היחד הזה הוא באמת מבורך. הוא גם מתיש ומעייף ולעיתים מוביל אותנו אל הקצה, אבל בסך הכל הוא מעניק הזדמנות ליצור חוויות משותפות, כמו שאף שגרה אחרת לא מאפשרת.

8 דרכים, שיעזרו לכם להחליט אצל מי עושים את החג.

מכירים את הבעיות האלו שצריך להושיב משפחה שלמה ליד שולחן, כשלכל אחד יש סיבה למה הוא לא יכול לשבת ליד מישהו מסויים. הצלחתם מתישהו לפתור אותה? זה נראה לכם הגיוני בכלל?

על בחירות אמיתיות ושאר ירקות.

אנחנו מחנכים את הילדים ומקנים להם ערכים, כדי, שבסופו של יום ידעו לבחור בחירות נכונות, ידעו להבדיל בין טוב לרע ויסמכו על עצמם. אבל אז, אנחנו נכנסים למשוואה. האם אנחנו יודעים יותר טוב מהם, מה טוב להם? ואולי בעצם ישנן החלטות ובחירות שכדאי לתת לילד לעשות וגם אם ייכשל לפחות ידע שזו היתה בחירה שלו וכך גם יילמד לקחת אחריות.

חדר רק לשניים.

אמא :תמר, את זוכרת מי באים לשמור עליכן ביום חמישי?

תמר : כן!!! סבא וסבתא.

אמא : איפה אמא ואבא?

תמר : הם רוצים להיות קצת לבד...

7 סיבות שבגללן אישה נשואה טובה יותר מגרושה.

כבר הרבה זמן, שרציתי לכתוב על זוגיות. חיכיתי למאורע שיצדיק את העניין ובאמת יום הנישואין השישי שלנו חל עוד יומיים, אבל גילוי נאות, לא זה הוביל אותי לכתוב על זוגיות. דווקא פוסט אחר, שהופיע אצל אחת + 2  שדיברה על ההבדלים בין גרושה עם ילדים לנשואה. היא מנהלת שם "cat fight " בין אמא נשואה לבין אמא גרושה ובעיניה, היא ניצחה. אני כאן להשיב מלחמה, כי בינינו אנחנו יודעים שזו לא מלחמה בלי מפסידים אמיתיים.

אנקדוטה קטנה, כשהיינו בתקופה האינטנסיבית של החתונות, מעבר לכל הקיטש והלבן. ניהלנו "החצי" ואני שיחה רצינית על מי מבין הזוגות שאנחנו מכירים, יתגרש ראשון. כאלה אנחנו לא מפסיקים להיות רומנטיים. לשמחתי כולנו מחזיקים מעמד. בנתיים.  

אז נתחיל בקרב, למרות כל הכבוד שאני רוכשת לכן, הגרושות, בכל זאת זה לא פשוט, לעשות את מה שאתן עושות, אני רוכשת כבוד גם לעצמי. זה לא פשוט להיות נשואה, צריך לעבוד על זה וקשה.

ריגושים- הנשואה חיה את השגרה, אז נכון שהשגרה כבר לא מרגשת. אבל תחשבו רגע על יום חופש, בתוך שגרה לחוצה של עבודה. ככה גם בזוגיות של שנים. נכון שהרוב זו שגרה והריגוש שומר על דופק אחיד, אבל היי, מי באמת רוצה לחיות כל חייה בתוך לונה פארק? אני את גיל ההתבגרות כבר עברתי. ואילו הגרושה, תזהרי לא לקבל בחילה מכל המתקנים.

דייטים- פעמיים בחודש לפחות, דייט עם החבר הכי טוב שלי, אני לא חייבת להתאמץ, בעיניו תמיד אהיה יפה, מה שדווקא גורם לי להפתיע כל פעם. אני לא חייבת לדבר ולשכנע עד כמה אני מוצלחת, הוא כבר יודע את זה ומזכיר לי כשאני שוכחת. אז נכון שיש ריגוש בלצאת לדייט חדש כל פעם, אבל רכבת ההרים הזו, לא בשבילי.

מבטים- הגרושה זוכה ללחשושים ומבטים ולא רק בגלל שהיא (מ)רזה אחרי הגירושין, בעיקר כי א.נשים רכלנים. הנשואות, שחוזרות למשקלן ונראות טוב פלוס, זוכות למבטי קנאה, מבט שהוא שונה בתכליתו מהמבט שאת מקבלת. 

זמן-  אמא נשואה צריכה את הזמן לעצמה, כשהיא מאושרת הבית מאושר ושאר קלישאות האמת האלו. כשגרושה לוקחת יותר מידי זמן לעצמה, היא אגואיסטית.

שתיקה- זוג נשוי, יכול לשתוק, לא ממבוכה ולא כי משעמם לו, אלא פשוט כי אחרי כל כך הרבה שנים של ביחד, מבט אחד והכל מובן. ואילו הגרושה, מכורח הנסיבות חייבת לשווק את עצמה וכדאי שתעשה זאת טוב. ובינינו, כמה כוח יש באמת לדבר? אחרי שבבוקר דיברנו בעבודה, אחה"צ דיברנו עם הילדים, לפעמים הכי כייף להיזרק על הספה בטרנינג מרופט עם מישהו שנראה בדיוק אותו הדבר כמונו. 

בית- כשיש פרטנר שהוא שותף מלא לכל העשייה המשותפת של הבית. אין בכיור כלים כל ערב, והמשחקים חוזרים למקומם כשהקטנים הולכים לישון. את הכביסה במקרה שלי הוא זה שעושה וכן הוא אפילו מגהץ, מה שבאמת משאיר לי זמן לקפל כביסה מול הטלוויזיה. אז תזכירי לי שוב איך הבית שלי אמור להראות בתור אישה נשואה?

סקס- עדיף זמין ממזדמן, לא? 

    

ורגע אחד של רצינות, בלי קרבות מיותרים. אחרי 13 שנים של יחד, אני אומרת תודה, יודעת עד כמה, במציאות של חיינו, זה לא קל להצליח לחיות עם בן- אדם אחר. ולמרות שהדשא של השכנים נראה ירוק יותר לפעמים, שלי ירוק זוהר רק כי יש איתי עוד מישהו שישקה אותו, אני בטח הייתי שוכחת.

רק בשביל לקבל חיבוק
pixhder.com

משפחה בהפקה

יום המשפחה. ככה החליטו בשנים האחרונות לקרוא לו, במהלך כל היום אני קוראת על אמהות שכותבות להחזיר עטרה ליושנה ויפה שעה אחת קודם, אפילו נתקלתי באבות שמצדיקים את עצם קיומו של היום הזה עבורנו. אני תוהה בקול האם באמת צריך לחפש סיבה למסיבה, האם אנו זקוקים ליום מיוחד כדי להיזכר איזו משפחה אנחנו וכמה אנחנו אוהבים אותם למרות הכל, אולי בעיקר בגלל זה. אז נכון, שבני האדם זקוקים לטקסים ולכן נוצר גם היום הזה, אבל אני אומרת, אם כבר חגיגה, אז למה באמת לא להפריד? שיהיה יום האם, יום האב ובגלל שאני מאוד אוהבת את הסבים והסבתות של הבנות שלי אני מציעה שיהיה גם יום הסבים.ות. ואם אפשר לחגוג לכל אחד בנפרד, אז למה להרוס מסיבה? לא חבל? 

אבל רגע רצינות, אני באמת אוהבת את יום המשפחה, הוא קיבל אצלי חשיבות מיוחדת כשהפכתי לאמא. אני אולי לא זקוקה ליום מיוחד כדי לומר לבנות שלי כמה אמא אוהבת אותן, זה קורה כל הזמן, אבל יש משהו ביום הזה שהופך אותו לחגיגי ואתם הרי יודעים כמה אני אוהבת חגיגות. אז מה נראה לכם שחסכתי הפעם בהפקה? 

אתחיל, הכנתי מבעוד מועד בצק בשלושה צבעים, הכנסתי למקרר וכעבור שעה התחלתי בהכנת הלבבות.  

לבבות לאוהבים

הבצק הזה, הוא בצק מאוד מומלץ, נעים לעבודה והכי חשוב טעים! 

מה חשבתם שאחסוך מכם מתכון? כדאי לנסות זאת בבית ואפילו עם הילדים, הבעיה היחידה, הבצק דורש קירור ולפעמים לקטנים אין סבלנות לחכות, לשיקולכם. 

מבוסס על המתכון של קרין גורן. 

מרכיבים :

200 גרם חמאה רכה

100 גרם אבקת סוכר

300 גרם קמח

1 כפית תמצית וניל

1/4 כפית מלח

1/4 כוס חלב

לבצק החום : כף שוקולית

לבצק האדום: צבע מאכל (אתכם הסליחה, פעם ב..מותר)

במיקסר עם וו גיטרה מעבדים חמאה ואבקת סוכר במהירות נמוכה 2 דקות, עד לתערובת קרמית. מוסיפים וניל ומעבדים קצרות. 
מנפים יחד קמח ומלח. מוסיפים חלב יחד עם חצי כוס מתערובת הקמח (פחות או יותר). מעבדים למשחה חלקה ואחידה. מוסיפים את יתרת הקמח ומעבדים קצרות רק על שמתקבל בצק רך ואחיד. 
מחלקים לשני חלקים ולשים לתוך חצי מהבצק את הקקאו לקבלת בצק חום. 
עוטפים את הבצקים בניילון נצמד ומעבירים למקרר לשעה. 
מחממים תנור ל180 מעלות. על נייר אפייה מקומח קלות מרדדים כל אחד מהבצקים לעלה בעובי חצי ס"מ. 
קורצים בעזרת לבבות גדולים וקורצים לב קטן מתוך כל לב גדול. מחליפים את הלב הפנימי כך שיתקבל לב פנימי בצבע בצק מנוגד. נועצים שיפוד עץ או מקל בכל עוגייה ואופים כ-15 דקות, עד שהעוגיות יציבות למגע וזהובות. 
מצננים לחלוטין לפני שמפרידים מהנייר. 

לב בתוך לב

ומהשאריות של בהצק הכנתי מלא לבבות קטנים. תמר זללה המון ואז שאלה "אפשר קינוח?".

לבבות לכולם

ואחרי שהעוגיות התקררו, הכנתי שקיות הפתעה לקטנות וגם לאבא שלהן.

gift away

וכך נראה השולחן

שולחן הלבבות

בערב היה גם אוכל טעים לא פחות על שולחן הלבבות. 

כמובן שלא ויתרתי על פעילות 'העשרה' לקטנות, אין ספק שהיה שמח מאוד במטבח, עבודה עם בצק מלח (כוס קמח, כוס מלח וחצי כוס מים). 

נעמה והבצק

הידיים שלהן

משפחה יקרה שלי, אני אוהבת אתכם בלי סוף ולא באמת משנה לי איך קוראים ליום הזה.

פרוייקט פיות

עוד רגע קטן וט"ו בשבט מגיע. פעם, הדרך היחידה* לדעת שהחג הזה הגיע, היה דרך דוכני הפירות היבשים שמקשטים כל סופר. היום יש משימות מהגן, לאורך חודש שלם, הרי אנחנו אוהבים לעשות קרנבל מכל דבר. זה מתחיל מבקשה פשוטה להביא פרי הדר כלשהו, לצאת לסיבוב בפרדס או לסחוט מיץ תפוזים מרענן וממשיך משם לפרוייקט עצים. כן, פרוייקט. עכשיו נשאלת השאלה למי מיועד הפרוייקט. ישר כל מאותגרי היצירה נלחצים וחושבים מה לעשות. אני מתוודה שיותר משבוע חשבתי על הנושא, אלא שאז הזכרתי לעצמי, שהפרוייקט הזה הוא שלה ולא שלי ולכן עליה להיות שותפה מלאה בכל הבחירות. ביטלתי את ההזמנה של המעצבת (לא באמת) וישבתי איתה לשיחה על מהות העץ. שיחה טובה מובילה בסופו של דבר לבחירה טובה, כזו שמשמחת גם את האמא. הוחלט על עץ פיות. אמנם יש כאלה שיראו בי יצירתית, אך גם אני מרגישה מאותגרת כשזה נוגע ליצירות מהסוג הזה.

אספנו חומרים, חשבנו יחד על מראה העץ והתחלנו ליצור. יחד. עכשיו, ברשותכם, אתאר לכם את תהליך העבודה. זוכרים את הפוביה שלי מחול? כך גם לגבי גואש.  אני אוהבת לעבוד איתו, אבל אפשר בלי להתלכלך? ובלי שצריך לשטוף ידיים כל רגע? ולמרות זאת, הנחתי את המחסומים מהעבר לגבי גואש, פרסתי שקית על השולחן בחדר עם הפרקט הלבן, ערבבנו יחד אדום ולבן והגענו לצבע שפיות הכי אוהבות. היא צבעה בהנאה רבה והחיוך שנסך על פניה, היה שווה הכל. בראשי, רצות מחשבות בסגנון "הזהרי לנפשך! או מדוייק יותר, לחולצתך", "רק אל תגעי בכלום" , "ואל תחשבי על לגעת בי", כלפי חוץ חייכתי ועודדתי להמשיך, אין שום צורך להעביר גם את השריטה הזו הלאה. 

כשהכל עוד היה נקי
צילום : אמא

בשלב השני שהתרחש למחרת, אספנו חול ואבנים, כן נגעתי בחול בלי מבט נגעל, בכל זאת דוגמה אישית, המשכנו לצבוע ולהדביק אפילו בדבק חם. מילה על עבודה עם חומרים "מסוכנים", אני לא בעד למנוע מהילד להתנסות, להפך אני חושבת שכדאי לאפשר לו התנסות גם במשהו שנראה מפחיד/ מסוכן, תוך כדי שמירה על כללי זהירות. לאחר מכן הגענו לחלק שתמר חיכתה לו הכי הרבה, פיזרנו נצנצים בשלל צבעים וזו היתה חוויה שרק פיות יודעות. כשבראשי רצות המחשבות "הכל עף באוויר",  "למה זה כל-כך מלכלך".

הפרקט הלבן
צילום :אמא

ביומיים האלה, אותו חדר עם הפרקט הלבן, נסגר לשימוש שאר בני הבית. בכל זאת, נצנצים עפים באוויר.  

מבט מקרוב
צילום : אמא

בבוקר המאורע, הפיה האישית שלי, קמה מאושרת. הכריזה שהיא רק פותחת את הדלת לבדוק לשלומן של הפיות ואז הוסיפה שהיום תלבש שמלה, כי ככה פיות מתלבשות (מתי היא הפכה להיות כזו בת?). כמובן שלפיה אמיתית יש כנפיים, אז גם לה. כשהגענו לגן נרגשות, הסייעת שאלה האם פורים היום, תמר ענתה שהיא פיה ואני הוספתי שהיא הפיה  הכי מיוחדת על העץ שלה. בכל מקרה הגננת, לשמחתי, זרמה עם העניין ושמחה מאוד לראות את הפיה הכי יפה בגן.

אז מה היה לנו כאן : יומיים יצירתיים ביחד, צבע גואש וחול שנכנסו הביתה ואפילו התקבלו בחיוך מפתיע ופיה אחת קטנה, שהיא הדבר הכי משמח בעולם ועץ של פיות.

הפיה האישית שלי
צילום : אמא

שיהיה לכם חג שמח, למתעניינים, החג חל ב - 25.1  .

*גילוי נאות, אני תמיד הייתי יודעת, שחג מתקרב. ככה זה שעובדים עם יומן המורה. 

תרגיל בהיפרדות.*

הפוסט, מוקדש לשתי נשים אהובות בחיי, שמתרגלות היפרדות בימים אלו.

היפרדות. איזו מילה חותכת. היא נכתבת על הדף ושורטת אותו. זה כואב לו וכואב גם לי. כשנתבקשתי לעשות תרגיל בהיפרדות הדחקתי את רגשותיי. הרגשתי שזה מנגנון ההגנה היחיד שיעזור לי לשרוד. בקרים שלמים פעלתי על אוטומט. ככה מתנהגים, כשיש משהו שמאיים על מה שצריך להיות, על משהו שמנוגד לטבע. 9 חודשים הן היו מחוברות אליי (כל אחת בזמנה), היו בתוכי, היו חלק ממני ; נשימה משותפת, נוזלים משותפים, גוף משותף וקרבה אינסופית. מהרגע שיצאו החוצה, החל התרגיל הזה בהיפרדות. בהתחלה הוא היה רק שינוי מצב גופני, עכשיו היינו לשני גופים מחוברים. אחרי חצי שנה, התחיל לכאוב לי יותר, המרחק היה לפיזי והמרחק הזה הכאיב לי. החבל שבו היו מחוברות נמתח, ככל שהתרחקתי יותר הוא משך לי מקומות נסתרים בלב. אז שוב הדחקתי, כי ככה עושים כמרגישים במצוקה. כשאיפשרתי לעצמי להרגיש, בכיתי. המון. (לא, זה לא נהיה קל יותר בילד שני). רק רציתי אותן קרוב אליי. אבל המציאות הכתיבה אחרת, המציאות פתחה בפניי הזדמנויות, אז יצאתי לעבוד. טיפלתי בנפשם של ילדים של אחרים ובכיתי על שלי.

מתי מצליחים להתרגל למרחק הזה? מתי התרגיל בהיפרדות הופך להיות נסבל יותר? קל יותר?

אני מצליחה לספר לכם על זה, כי אני כבר לא בהדחקה. התקופה הזו חולפת כמו כל חיינו ואז את נזכרת בעצמך. במי שהיית. במי שאת עוד רוצה להיות כשידייך משוחררות, בעוד ליבך יהיה כבול לעד. את נזכרת איפה את מתחילה ואיפה נגמרת, איפה צרכייך ואיפה מה שאת רוצה (לא רק צריכה). את לומדת להיות אמא במשרה מלאה, שזה בעצם אומר, אמא שעובדת בשתי עבודות, האחת בתחום המקצועי שלה והשנייה בתפקיד חייה. השילוב קשה, אבל את מגלה שאת מסוגלת. גם כי הכאב נעשה יותר נוח ובעיקר כי אין דבר שאמא לא יכולה ('לאבא שלי יש סולם' בגרסה הנשית).

אסיים בשורת הפתיחה מתוך ספר פרוזה מקסים של משורררת מקסימה, שפגשתי היום.                           

"אני כותבת אלייך. את. אני. אני אלייך. מה ההבדל בין את לאני, איפה עובר הקו שמפריד בין שתינו. איפה הנקודה שבה האני מפסיקה להיות את." **

*תודה לנעה על השם לתרגיל.

**ליאור גרנות, 2015 מתוך ספרה המקסים 'נַנִּינָה'. 

אחת בפנים, אחת בחוץ.
צילום : שורט אנד סימפל

ככה זה כשיש שתיים.

כולם, תמיד מספרים, שלהיות אמא בפעם השניה, זה קל יותר. בפעם השניה, כבר תדעי מה לעשות. ההנקה תהיה קלה יותר, את כבר רגילה לעייפות, את מכירה את עצמך כשאת מוצפת בהורמונים  ועוד כל מיני הגיגי חוכמה, שנועדו להעניק לך בטחון.                                                                        

ממרומי היותי אמא לשתיים, אספר לכם סוד, אבל שישאר בינינו, כן?

קל יותר, זה לא!

רגשות האשם היו שם גם כשהייתי אמא לאחת, אבל עכשיו הם בעוצמות חזקות יותר.       

כשהייתי אמא לאחת, עשיתי הכל כמו בספר. היום אני כותבת אחד כזה מלא בעיגולי פינות.     

כשהייתי אמא לאחת, נשאר לי מקום בידיים להחזיק עוד משהו. היום אני מגלה עד כמה זה כבד.

כשהייתי אמא לאחת, חשבתי שהחיים כפי שהכרתי נגמרו. היום אני יודעת שצדקתי.             

כשהייתי אמא לאחת, היה קל יותר למצוא בייביסיטר. היום זה הפך לאתגר, אפילו סבתא מביאה תגבורת.                                                                                                                    

כשהייתי אמא לאחת חשבתי שכל התשובות נמצאות אצלי. היום אני יודעת שלא.                      

כשהייתי אמא לאחת, חשבתי כמה מורכב להתנייד עם ילדה אחת לים. היום זה מעורר בי חיוך.

כשהייתי אמא לאחת, תמיד דיברתי בשירים. היום אני לפעמים צועקת.                                            כשהייתי אמא לאחת, היה לי מקום במיטה שלי. היום אני מאושרת אם נשאר לי מקום על הכרית.

כשהייתי אמא לאחת, חשבתי שבעיית הקשב שלי מזיקה. היום אני יודעת שלהפך.                  

כשהייתי אמא לאחת, ניסיתי להיות "אם טובה דיה" *. היום אני לא כל-כך מצליחה.

אני לא תמיד שם בזמן אמת עבור שתיהן.                                                                                      

אני לא תמיד מבינה אותן. 

אני לא תמיד מלאה בסבלנות.

אני לא תמיד מכילה.

אני לא תמיד מחנכת. 

אבל אולי ההכרה בכל זה, הופכת אותי בעצם לאחת כזו? טובה דיה? האם לא כל אחת מאיתנו היא 'אם טובה דיה' ? כולנו הרי רוצות להיות הכי בשביל היקרים לנו, העובדה, שזה לא תמיד מצליח הופך אותנו לאנושיות יותר. אם ככה, למה רגשות האשם לא מניחים לי? למה לא "בוערת" בי התשוקה לילד נוסף כפי שהיה אחרי ההריון הראשון? למה בהרבה מצבים אני מרגישה שהאמא שהייתי נעלמה. למה הנסיון, שהבטיחו לי שייקל, לא תמיד עושה את העבודה?

אבל, יש בכל זה גם משהו אחר ואני חייבת להפוך להיות קצת רגשנית עכשיו. לראות אותן יחד גורם לי לגאווה רבה. הגדולה שהיא לא כזו גדולה, אבל בוגרת להפליא, דואגת לקטנה כל הזמן, דאגה אמיתית כזו. הקטנה, מחפשת אותה בכל רגע אפשרי ומאושרת כששומעת אותה מתקרבת. הצחוק של שתיהן יחד גורם ללב שלי להשתגע, להסתכל עליהן מהצד מעסיקות האחת את השניה גורם לי לנחת. האהבה, ששתיהן מלמדות אותי הופכת אותי לאמא שאני. אז, כשאני איתן אני 'אמא טובה דיה'  וזה מספיק לי. לפחות עד רגש האשם הבא שמחכה לי מעבר לפינה.

חוגגות יחד יומהולדת
צילום : אבא

*אם טובה דיה, על- פי ד. וינקוט מתאימה את עצמה באופן פעיל לצורכי תינוקה בתחילת חיי התינוק , ההתאמה מושלמת והיא מתמעטת בהדרגה. כאשר האם נותנת מענה מוצלח לצורכי התינוק ולהתנהגותו, היא מאפשרת לתינוק לפתח תחושת כל-יכולות בריאה, עליה הוא יכול לוותר בהדרגה, ולפתח בוחן מציאות. 

מבצע סבתא

תכננו ערב בנות, הם רצו להצטרף, אבל אז זה כבר הופך למורכב. מורכב מידי. מעבר לזה שצריך להסכים על מקום, שיהיה בו מה לאכול (לרוב סושי לא תופס). צריך למצוא את המצרך הנדיר הזה שנקרא 'בייביסיטר'. זו צריכה להיות דמות מוכרת, מישהי שסומכים עליה, מישהי שנצא והלב שלנו יהיה שקט, מישהי שהילדים מכירים היטב, או לפחות נפגשו כמה פעמים לפני המאורע. מכירים מישהי כזו?

אז בידיעה שיהיו כמה שיתעצבנו עליי, אבל אחיה עם זה. אספר שאצלנו הבעיה נפתרת דיי במהרה וכמה טוב שכך. זה אמנם לא מובן מאליו והכי מוערך שיש, אבל זה תמיד זמין, זה לרוב נגיש וגם, בוא נודה על האמת, חוסך לא מעט כסף, מצרך נדיר בפני עצמו.

בטח כבר הבנתם מהכותרת שאותה בייביסיטר עם ערך מוסף היא  ס-ב-ת-א *.  לרוב היא פנויה, היא מכירה בחשיבות חיזוק הזוגיות (יוקדש לזה בעתיד הקרוב פוסט נפרד) והיא מאוד רוצה לעזור לנו ועל הדרך 'לגנוב' עוד רגע עם הנכדים. לפני שבוע בערך, בארוחת שישי , כמעט וסבתא היתה צריכה לפתוח יומן מרוב אירועים. (לא רק שלנו!) זו היתה סיטואציה משעשעת בהחלט.

נכון שעד עכשיו זה נשמע שאנחנו יוצאים מלא ולכן נזקקים (בחירת המילה מכוונת, שכן אין זה רק צורך) לשירותיה של סבתא, אבל לצערנו, לא תמיד עומדים על הפרק יציאות והנאה. ברוב המקרים בכלל מדובר בחובות שעלינו לבצע ; ישיבות ארוכות, השתלמויות וגולת הכותרת יום עבודה שגרתי בעוד הקטנים חולים. וזה, שוב לצערנו, קורה הרבה ואז, יש לגייס את כל המשאבים העומדים לפנינו כי איזו עוד ביביסיטר פנויה בשעות מוזרות שכאלה. אז יש סבתא אחת שגרה קרוב ונמצאת ביום חופש ואחת רחוקה מאוד, אבל בפנסיה, ואפילו סבא נכנס פה לעזרה, ככה זה, כשנקראים לדגל.

אבל, אני חוזרת רגע להתחלה של דברי, מה עושים כשסבתא לא זמינה ולא יכולה? כשאין מכר אחר פנוי ברדיוס שנעים לבקש ממנו טובה? אז באמת צריך למצוא משאב כזה חיוני ברחבי השכונה. לפחות מספר טלפון אחד שיהיה זמין, שיראה 'כאילו' אנחנו מתאמצים למצוא פתרון לבעיה.כאן נכנס גם מרכיב השחרור האם אפשר להשאיר את הקטנים עם מישהו שהוא לא המשפחה? כמה באמת נצליח ליהנות? ועוד סוגיות רבות שאני בטוחה שקיימות אצל חלקכם.

זו אכן סוגייה ובעיה שקיימת אצל זוגות רבים שהסבים רחוקים מהם או לא פנויים/מעוניינים בשירותי הבייביסיטר. 

תוכלו לראות בתרשים הבא, את העזרה של הסבים. 

מתוך .themarker

יש עוד המון מה לומר על סבתא, סבא ושות. אך, אסיים בלומר לכם תודה. אתם באמת מצרך נדיר.

*הכוונה כמובן גם לסבא, נכתב בלשון נקבה מטעמי נוחות.

אחרי החגים.

הבטחתי כבר מזמן שאכתוב על הנושא הזה וכמו התירוצים שמאפיינים את התחלת הדיאטה, אמרתי שזה יקרה אחרי החגים. אז עכשיו כשאנחנו אחרי החג הכי משמין שקיים, תחשבו על זה, באיזה חג אחר אנחנו מוזמנים כל יום לארוחה מדושנת בקלוריות ושמן, התיישבתי לכתוב. (אולי היה עדיף שהייתי עושה את זה תוך ריצה למכון כושר, אבל בכל זאת קר בחוץ ובחדר החמים מול המחשב, נעים יותר).

מה יש לרובנו, שאנחנו רודפים אחרי הרזון. אפשר לומר המון על העידן בו אנו חיים ועל ההשפעה של המדיה על חיינו, אבל הפעם אוותר על הכיוון הזה ואגע בנקודה אישית יותר. אני גם אקדים ואומר, שאני יודעת איזה נזק מחשבותי יכולות לגרום לבנותיי, אבל למזלי הן עדיין לא קוראות ועד אז אנסה לעבוד על עצמי. או אולי פשוט אקבל באהבה שהשריטה הזו, עוברת בירושה. כך העבירה לי אימי וכך כנראה אעביר גם לבנותיי.

חשבתי רבות על איך לתאר לכם אותי. רובכם מכירים אותי ומי שלא מוזמן להציץ בפרופיל שלי. אז נכון, לא תמצאו שם תמונות לא מחמיאות. כאלה יש רק למעטים  שאולי יעשו עימי חסד וישמידו אותם כבר. אבל כל חיי אני זוכרת את עצמי בדיאטה כזו אחרת. כן אקדים ואומר אף פעם לא הייתי ש-מ-נ-ה  אבל היו תקופות רבות בהן הייתי מלאה פלוס פלוס פלוס. (לא רק אחרי הריונות, לכל המצקצקים בלשונם).         

אז כדי להכניס אתכם לשומני ליבי,  אתאר לכם איך הכל התחיל. נולדתי במשקל סביר לחלוטין, הכי רזה שהייתי אי פעם, משם- זה רק התדרדר.  בילדותי תמיד הייתי, הילדה המלאה עם הלחיים האדומות. בבגרותי הייתי מלאה, אף פעם לא נחשבתי לרזה. חייתי עם זה בשלום והאחרים קיבלו את זה. משפטים כמו "הוא לא בעונש" כשביקשתי שלא יהיו ממתקים בשפע בבית, נאמרו באופן סדיר אצלנו. גם ידעתי שלא אוהבים אצלנו שמנות, אבל לא ייסרתי את עצמי בדיאטות. אז לקראת סוף י"ב בתקופה הכי עמוסה, מצאתי את עצמי חותכת סלטים ומקצצת בארוחות ומבלי לשים לב התחלתי להרזות. המחנכת שלי שמה לב לזה, ההורים שלי החמיאו לי, הרגשתי טוב, אבל כשהסתכלתי במראה, תמיד היה לי מה להסתיר.        
לפני הצבא נסעתי לטיול שכבתי ביוון. שם נערה בגילי, שהפכה לחברת נפשי. האירה לי בפעם הראשונה בחיי את עצם העובדה שאין לי מה להסתיר מאחורי כל השכבות. היא הורידה ממני לא רק שכבה בבגד אלא שכבה שהעמיסה עליי והוסיפה למשקל הנפשי שלי.  

כשחזרנו משם, רגע לפני הגיוס, התחלתי בתהליך הפוך של השמנה. לא כי באמת הייתי זקוקה למזון הזה, פשוט קשה לי לשמר מצבים קיימים של אושר.  מאז ועד הביקור הראשון של הורי בבסיס הצבאי שלי , עליתי מידה ואז עוד אחת. חברים מהצבא לא זיהו אותי בתמונות מהטיול. אבל היה לי טוב אז לא טרחתי להפסיק לאכול . אלא שאז התאהבתי וגם נשבר לי הלב וזה היה נפלא ומכאיב באותה המידה, כי בזכותו רזיתי מלא. כשהכרתי את בעלי שיחיה, הוא לא האמין למה שסיפרתי, עד שראה תמונה. גם כשהשתחררתי מהצבא הסחרור של הדיאטה נמשך, כנראה יותר מידי. אני יודעת שאף פעם לא הייתי אנורקסית, אבל היו לי מחשבות של אחת כזו. פחדתי מאוכל וכמעט ולא אכלתי כלום. גמבה ומלפפון היו מנת חלקי והיה לי טוב. עד שהייתי צריכה לקבל זריקות ואמא שלי התחילה להאכיל ילדה בת 20 בסטייקים.

אני כותבת ומרגישה חשופה. אבל מגיע לדברים האלה להאמר ולהיכתב כבר הרבה שנים.

מאז אני כל הזמן מנסה דיאטות חדשות. יש תקופות שזה מצליח ויש תקופות שפתאום לא אכפת לי. אחרי הלידה של תמר, שיחררתי, נתתי לעצמי להיות מה שאני. היה לי טוב! אבל היה לי טוב יותר כשרזיתי את כל העודפים.

אז, מאחורי חג מאוד משמין ולפניי דיאטה מבטיחה ,שהוכחה כמאוזנת ומוצלחת. ובין כל אלה, נמצאת אני.

5 קילו מפרידים ביני לבין האושר. יש שיחשבו שהשתגעתי ויש שיגידו שדיברתי מתוך ליבם.

  *** לא תראו כאן תמונות שלי, לפני ואחרי. זה כבר מוגזם מידי.

דיאטה
powerhealth.gr

מסיבת גן

אני דווקא מהאמהות שאוהבות חגיגות בגן (מפתיע, נכון?) ואין לי שום התנגדות לשבת על כסאות קטנים, שגורמים לי להרגיש גדולה. או לשיר שירי חנוכה ברצף, כשבאוויר ריח שמן עמוק. בדרך-כלל המסיבות האלו נערכות בשעות אחר-הצהריים, באמצע השבוע, כשהמשפחה כבר כמעט בהרכב מלא. אבל בשתי ההזמנות שקיבלתי מצויין בפירוש  ל ל א    א ח י ם . אז רגע, מה עושים? טוב נו, שטויות נעמה ממילא קטנה, היא תשב לידי ותמחא כפיים בשמחה ואפילו תאכל את הסופגניה במקומי (הידד! חסכתי קלוריות).

מסיבה ללא אחים.
צילום: אני 

אלא, שאז הגיע לידי השיר הבא: 

למה לא להזמין אחים/ חיה שמש

רציתי שאמא שלי תבוא,
ותהיה רק איתי בחגיגה.
ואמנם היא ישבה לה ממול,
וכל הזמן הסתכלה,
רק עליי ולא על שאול.

שאול הוא אחי הקטן התינוק,
לא מזמן הפסיק לינוק.
כל הזמן בבית צורח,
וראשו עדיין קרח.

ובדיוק כשרציתי שהיא תראה,
איך שאני גבוה למעלה קופץ,
נפל לאחי הקטן המוצץ.

ואז הוא צרח כרגיל עד השמיים,
ואותי אמא כלל לא ראתה בינתיים,
אפילו שקפצתי יפה אחת ושתיים.

ובסוף עוד לי היא אמרה:
" הריקוד שרקדת היה ממש נפלא!"
ובעצם אני יודע שעליי,
כלל לא הסתכלה.

אתם, כבר  יכולים לתאר מה עבר לי בראש, בבטן ובכל שאר המקומות שמרגישים בהם? לא יכולתי להישאר בדעתי הנחרצת להביא איתי את נעמה. אז העברתי את המסר הלאה. שלחתי את השיר לביביסיטר האהובה שלנו, כמובן שגם אותה זה לא השאיר אדישה והיא בין רגע פתרה לי את הבעיה. (זו סבתא למי שטרם הצליח לנחש).

אז מחר, יהיה לנו זמן איכות כמו שלא היה לנו כבר הרבה זמן. אבא - ילדה - אמא. רק עצם הידיעה העניקה לתמר ארשת פנים מרוצה. בתיאור הכי מדויק שלה "נה נה נה לי יש מסיבה ולך לא" כשפנתה לנעמה.

כתבתי על זמן האיכות איתם לפני כמה פוסטים. אבל לרובנו יש נטייה לשכוח או להגרר בעל כורחנו לשגרה העמוסה והדוחקת. אם נעצור לרגע קטן, קטן ממש, נראה שהשגרה מזמנת לנו פעמים רבות הזדמנויות כאלה. הזדמנויות של רגע להעניק להם רגע של בלעדיות.

בתור ילדה הייתי כמהה כל הזמן "שיראו אותי", אני חושבת שהרצון הזה להיראות באמת לא מש ממני לרגע. גם לא עכשיו. הרצון להיות בלעדית למישהו ולא רק חלק מקבוצה. אחים זו בעצם קבוצה בה אנו נמצאים כל הזמן. אז אחים זה נפלא וטוב ועוד סופרלטיבים נפלאים ואולי גם כמה פחות, אבל בשורה התחתונה כולנו רוצים להרגיש שאנחנו משהו מיוחד. האירועים הקטנים האלה של הלבד, יכולים להטעין להרבה זמן הרגשה של ילד, שרוצה שיראו אותו ויבחינו בכישוריו ובנקודות האור שלו (ברוח החג).                                                       

אז מחר, מבטיחה להסתכל רק עלייך, מבטיחה להיות רק בשבילך (לשמחתי אין בגן תצוגת תכלית של שירי חנוכה מתוזמנים במקצב ותנועה שתוכננו מראש, השנה) מבטיחה לא להוריד את עיני ממך. והכי חשוב, מבטיחה להזכיר לך שאת נפלאה. 

תמר במסיבת חנוכה לפני שנה.
צילום : אבא