על בחירות אמיתיות ושאר ירקות.

אנחנו מחנכים את הילדים ומקנים להם ערכים, כדי, שבסופו של יום ידעו לבחור בחירות נכונות, ידעו להבדיל בין טוב לרע ויסמכו על עצמם. אבל אז, אנחנו נכנסים למשוואה. האם אנחנו יודעים יותר טוב מהם, מה טוב להם? ואולי בעצם ישנן החלטות ובחירות שכדאי לתת לילד לעשות וגם אם ייכשל לפחות ידע שזו היתה בחירה שלו וכך גם יילמד לקחת אחריות.

שאלות רבות על בחירה, הציפו אותי בעודי עומדת בחנות נעליים ענקית, מלאה בשלל סנדלים מנצנצים ומנצנצים יותר. מי שעוקב אחרי יודע מה דעתי על כל הניצנוץ הזה. ותנחשו מה הגברת הקטנה שלי רצתה יותר מכל?

נעל מזהב
"לא כל הנוצץ זהב"

עכשיו. עומדת בפני דילמה אמיתית, האם לתת לה לבחור את אשר חפצה או לכוון אותה להעדפה שלי. ייסורי מצפון החלו לקנן בליבי. ושאלות רבות כמו של מי הבחירה הזו בכלל, הציפו את ראשי. החלטתי להיות מתוחכמת, ולא כל כך אהבתי את עצמי אחר-כך. הנצחון פה ברור. איפשרתי לה לנעול את הנעל שרצתה אבל איתגרתי אותה לסגור את האבזם לבד, מכיוון שמעבר להיותו סנדל מנצנץ בהגזמה הוא גם לא מתוכנן בהתאם לילדה בת 4, שמגלה עצמאות כבר מגיל שנה והאבזם מגיע ברצועה האחורית של הרגל, מה שמן הסתם מקשה על הסגירה. כשלא הצליחה, עזרתי לה. ואז שלפתי את הסנדל האחר שאותו כמובן הצליחה לסגור ברגע. לאחר מכן התשואות על הסנדל האחר לא איחרו לבוא, אבל, זה לא שיכנע אותה. הניצנוץ כנראה קרץ לה יותר והיא ממש התעקשה עליו. שוב חשבתי לעצמי, מדוע כל כך אכפת לי, האם באמת פרקטיות זה העניין? או שבואי נודה על האמת, הם מכוערים ואני לא קונה אותם!                                      
החלטתי לתת לה להסתובב קצת עם הבחירה על הרגל ואחרי מספר דקות, אמרה לי שבחרה את הסנדל האחר. התפנית הזו היתה מהירה, צפוייה, אך לא ברורה לי עד הסוף. לא שמעתי הכנעה בקולה ואפילו נמדדה רמת התלהבות גבוהה. אז רגע, ניצחתי? שאלתי שוב כמה פעמים בשביל לוודא...היא התעקשה שזו בחירתה וביקשה להשאר איתם. שוב מחשבות הציפו אותי, האם היא ניסתה לרצות אותי? האם הבינה שלא כל הנוצץ זהב?

חזרנו הביתה, אחרי אחה"צ מקסים של בילוי משותף. ובערב שוב המחשבות קיננו בראשי. מה הן הבחירות שאני משאירה בידה ובאמת נותנת לה להתמודד איתן. הרי כל הבחירות שהיא עושה הן בחירות מושכלות, שקיימות מתוך מאגר מצומצם של אפשרויות, שכולן טובות בעיניי. מה קורה כשהמאגר לא בשליטתי כמו שקרה בחנות? מה יקרה בעתיד שלא אצליח להשפיע על הבחירה הנכונה שלה? ומי מחליט בעצם מה נכון?

אני הייתי ילדה מרצה, בילדותי המוקדמת עוד העזתי להתמרד ולבכות על כל דבר, אך כשהבנתי את המשמעות של מעשיי (חוויה שהשאירה בי חותם מכיתה א' ) החלטתי שמעכשיו אהיה הילדה הכי טובה שיש.  אני לא רוצה שבנותיי יהיו כאלה, אני רוצה שיימרדו. בגבול. אני מקווה שתדענה לעמוד על שלהן, כי איך שזה נראה כרגע, יש להן אמא שמתקשה לאבד שליטה, אני רוצה שתדענה שאני סומכת עליהן גם אם הן תטענה גם אני טועה, ולא מעט. זה לא פשוט לעמוד מהצד ולראות אותן מקבלות החלטות שונות משלי. כרגע זה על סנדלים אבל פניי קדימה.

תחשבו גם אתם, אילו בחירות יש לילדכם? האם יש מקום שבו הם המחליטים הבלעדיים? של מי המילה האחרונה? ואני לא מדברת על גבולות. כמה באמת אנחנו כהורים סומכים על הבחירה שלהם וכמה התפקיד שלנו הוא להיות המצפן שלהם לבחירות נכונות.