אמא בארגז חול

אמא בארגז חול

יום שלישי, 5 בינואר 2016

תרגיל בהיפרדות.*


הפוסט, מוקדש לשתי נשים אהובות בחיי, שמתרגלות היפרדות בימים אלו.


היפרדות. איזו מילה חותכת. היא נכתבת על הדף ושורטת אותו. זה כואב לו וכואב גם לי. כשנתבקשתי לעשות תרגיל בהיפרדות הדחקתי את רגשותיי. הרגשתי שזה מנגנון ההגנה היחיד שיעזור לי לשרוד. בקרים שלמים פעלתי על אוטומט. ככה מתנהגים, כשיש משהו שמאיים על מה שצריך להיות, על משהו שמנוגד לטבע. 9 חודשים הן היו מחוברות אליי (כל אחת בזמנה), היו בתוכי, היו חלק ממני ; נשימה משותפת, נוזלים משותפים, גוף משותף וקרבה אינסופית. מהרגע שיצאו החוצה, החל התרגיל הזה בהיפרדות. בהתחלה הוא היה רק שינוי מצב גופני, עכשיו היינו לשני גופים מחוברים. אחרי חצי שנה, התחיל לכאוב לי יותר, המרחק היה לפיזי והמרחק הזה הכאיב לי. החבל שבו היו מחוברות נמתח, ככל שהתרחקתי יותר הוא משך לי מקומות נסתרים בלב. אז שוב הדחקתי, כי ככה עושים כמרגישים במצוקה. כשאיפשרתי לעצמי להרגיש, בכיתי. המון. (לא, זה לא נהיה קל יותר בילד שני). רק רציתי אותן קרוב אליי. אבל המציאות הכתיבה אחרת, המציאות פתחה בפניי הזדמנויות, אז יצאתי לעבוד. טיפלתי בנפשם של ילדים של אחרים ובכיתי על שלי.

מתי מצליחים להתרגל למרחק הזה? מתי התרגיל בהיפרדות הופך להיות נסבל יותר? קל יותר?

אני מצליחה לספר לכם על זה, כי אני כבר לא בהדחקה. התקופה הזו חולפת כמו כל חיינו ואז את נזכרת בעצמך. במי שהיית. במי שאת עוד רוצה להיות כשידייך משוחררות, בעוד ליבך יהיה כבול לעד. את נזכרת איפה את מתחילה ואיפה נגמרת, איפה צרכייך ואיפה מה שאת רוצה (לא רק צריכה). את לומדת להיות אמא במשרה מלאה, שזה בעצם אומר, אמא שעובדת בשתי עבודות, האחת בתחום המקצועי שלה והשנייה בתפקיד חייה. השילוב קשה, אבל את מגלה שאת מסוגלת. גם כי הכאב נעשה יותר נוח ובעיקר כי אין דבר שאמא לא יכולה ('לאבא שלי יש סולם' בגרסה הנשית).

אסיים בשורת הפתיחה מתוך ספר פרוזה מקסים של משורררת מקסימה, שפגשתי היום.                           
"אני כותבת אלייך. את. אני. אני אלייך. מה ההבדל בין את לאני, איפה עובר הקו שמפריד בין שתינו. איפה הנקודה שבה האני מפסיקה להיות את." **


*תודה לנעה על השם לתרגיל.

**ליאור גרנות, 2015 מתוך ספרה המקסים 'נַנִּינָה'. 


אחת בפנים, אחת בחוץ.
צילום : שורט אנד סימפל

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אהבתם